ספר 7 / פרק 9
פסקה 4 - טבע ההתאפקות ואי-ההתאפקות
הסבר - חלק אחר חלק
"מכיוון שיש גם סוג של אדם שנהנה פחות ממה שראוי לו מהדברים הגופניים ואינו פועל על פי הכלל, הרי שהאדם הנמצא באמצע בינו לבין האדם חסר השליטה הוא האדם בעל השליטה העצמית."
בחלק זה, אריסטו מציין שכפי שיש אנשים שמפריזים ונהנים יתר על המידה מתענוגות (כמו אוכל, שתייה או רצונות גופניים אחרים), ישנם גם כאלה שהולכים לקיצון השני – הם נהנים מדברים אלו מעט מדי. שני הקצוות בעייתיים כי הם אינם מתאימים למידה הנכונה או "הכלל". האדם שמצליח למצוא את האיזון בין שני הקצוות הללו הוא מה שאריסטו מכנה "האדם בעל השליטה העצמית". אדם זה מפגין ריסון עצמי, מקפיד לפעול על פי הכלל ושומר על מתינות, תוך הימנעות מהגזמה או מהרחקה מוגזמת מתענוגות.
"האדם הכּוֹחָני אינו עומד בכלל כי הוא מתענג יתר על המידה על הדברים, ואילו האדם המנותק (או שאינו מתענג כלל) נכשל כי הוא מתענג עליהם מעט מדי; לעומת זאת, האדם המחזיק באיפוק עומד בכלל ואינו משנה את דרכו בשל אף סיבה."
אריסטו דן באופן שבו אנשים מתייחסים להנאות הגוף (כמו אוכל, שתייה או תענוגות חושיים אחרים) ולחוקים של מתינות. הוא מסביר שאדם חסר שליטה עצמית לא פועל לפי האיזון או "החוק" הנכון, מכיוון שהוא נמשך יתר על המידה להנאות אלו—הוא משתוקק ומתמסר להן בצורה מופרזת, אפילו כשהוא יודע שלא כדאי. מהצד השני, ישנו סוג אחר של אדם שגם כן נכשל לפעול לפי החוק, אך בגלל סיבה הפוכה—הוא נהנה מהנאות אלו מעט מדי, ומראה איפוק או חוסר עניין כמעט מופרז.
האדם מאופק השליטה, לעומת זאת, הוא האדם המאוזן. הוא דבק ב"חוק" המתינות ולא נוטה לקצוות—לא בהתמסרות יתרה ולא בהכחשה מוגזמת של עצמו. גישה מאוזנת זו הופכת אותו לדגם של שליטה עצמית ושקול דעת בכל הנוגע לניהול התשוקות.
"כעת, אם ההתאפקות היא דבר טוב, הרי שהמצבים המנוגדים לה חייבים להיות רעים, כפי שהם באמת נראים; אך מכיוון שהקיצוניות השנייה מופיעה אצל מעט אנשים ובמקרים נדירים, כמו שהמתינות נחשבת כניגוד רק להתמכרות לתאוות, כך גם ההתאפקות נחשבת כניגוד לאי-ההתאפקות."
כאן אריסטו דן ברעיון האיזון, או "הממוצע הזהוב", באופן שבו אנשים מתמודדים עם הנאות – בעיקר הנאות גופניות, כמו אוכל, שתייה או תשוקות. הוא מציין כי איפוק (שליטה עצמית או משמעת מול הדחפים) הוא מצב רצוי, משום שהוא מייצג גישה מאוזנת.
בהמשך, הוא מסביר שהקצוות הקיצוניים ההפוכים של איפוק – גם פינוק מופרז (כניעה מוגזמת להנאות) וגם ריסון מופרז (הנאה מועטה מדי מהנאות) – נחשבים שליליים. עם זאת, הוא מדגיש הבחנה חשובה: הקצה השני, שבו אדם אינו נהנה מספיק מהנאות, הוא נדיר ולא שכיח בהתנהגות האנושית. בשל כך, אנו נוטים לראות שליטה עצמית (איפוק) בעיקר כמתנגדת לחוסר שליטה עצמית (היעדר איפוק), ולא כקשורה לשני הקצוות.
לפיכך, בדיוק כפי שהמידה המוסרית של מתינות (איזון בתשוקות) נתפסת כהפוכה להתמכרות עצמית (פינוק מופרז), אריסטו אומר שאיפוק נחשב בדרך כלל כהפוך מחוסר איפוק.