ספר 7 / פרק 10
פסקה 1 - תבונה מעשית ואי-שליטה עצמית
הסבר - חלק אחר חלק
"אדם לא יכול להיות גם בעל תבונה מעשית וגם חסר שליטה עצמית, שכן הוכח שאדם שהוא בעל תבונה מעשית הוא גם אדם טוב מבחינת אופיו."
אריסטו טוען כאן כי בלתי אפשרי שמישהו יחזיק בחוכמה מעשית (הבנה עמוקה כיצד לקבל החלטות נכונות ולפעול במוסריות במצבים אמיתיים בחיים) ובו זמנית יהיה חסר שליטה עצמית (לא מסוגל לשלוט בתשוקות שלו). מדוע? משום שחוכמה מעשית אינה רק לדעת מה נכון – היא דורשת אופי מוסרי חזק כדי לפעול על פי הידע הזה. אדם חכם באמת הוא לא רק בעל יכולות אינטלקטואליות, אלא גם מוסרי באופיו, כלומר הוא פועל באופן עקבי בהתאם לטוב ולצדק. לעומת זאת, חוסר שליטה עצמית משמעו כישלון לפעול בהתאם למה שאדם יודע שהוא נכון, וזה נוגד את השלמות המוסרית שחוכמה מעשית דורשת.
"יתרה מכך, אדם נחשב לבעל חוכמה מעשית לא רק כי הוא יודע, אלא כי יש לו יכולת לפעול; אך האדם שאינו שולט בעצמו (האדם הבלתי-מתון) אינו מסוגל לפעול. עם זאת, אין מניעה שאדם פיקח יהיה גם בלתי-מתון; זו הסיבה שלעיתים אנשים מסוימים נחשבים כבעלי חוכמה מעשית ובו בזמן כבלתי-מתונים. זאת משום שפיקחות וחוכמה מעשית נבדלות זו מזו כפי שתיארנו בדיונים הראשונים שלנו — הן קרובות זו לזו מבחינת דרך החשיבה, אך שונות מבחינת המטרה. האדם הבלתי-מתון אינו דומה לאדם שיודע ומבין אמת תוך כדי הרהור, אלא יותר לאדם הישן או השיכור."
בחלק הזה, אריסטו מבדיל בין חוכמה מעשית (יכולת מוסרית עמוקה לקבל החלטות נכונות ולפעול לפיהן) לבין פיקחות (מיומנות טכנית או אינטלקטואלית שלא בהכרח מתואמת עם פעולה מוסרית). חוכמה מעשית אינה מתמצה רק בידיעת הדבר הנכון, אלא גם בביצועו. היא שילוב של ידע ופעולה, המונחים על ידי מטרה מוסרית טובה.
עם זאת, האדם חסר הריסון (מי שמתקשה לשלוט בעצמו ונכנע לתשוקותיו, גם כשהוא יודע שזה לא הדבר הנכון לעשות) נכשל כאן. אף על פי שהוא עשוי להבין מה עליו לעשות, הוא "אינו מסוגל לפעול" לפי ההבנה הזו בשל חוסר השליטה בדחפיו.
אריסטו גם מדגיש שפיקחות אינה זהה לחוכמה מעשית. אדם פיקח עשוי להיות מיומן מאוד בוויכוחים או בפתרון בעיות, אך יכול להיות חסר את היכולת ליישם את כוונותיו ופעולותיו בהתאם לעקרונות מוסריים. זה עשוי להוביל לאי-הבנה, שבה חושבים שאדם פיקח מחזיק בחוכמה מעשית, גם אם הוא פועל בצורה חסרת ריסון. הפיקחות והחוכמה המעשית קרובות בכך ששתיהן מערבות מחשבה, אך הן שונות במטרתן הסופית: החוכמה המעשית שואפת לטוב, בעוד שהפיקחות יכולה לשרת כל מטרה, בין אם היא טובה או רעה.
לבסוף, אריסטו משתמש באנלוגיה מרשימה: האדם חסר הריסון דומה למי שיודע מהי האמת אך פועל כאילו הוא "ישן או שיכור." כלומר, למרות שיש לו ידע, היכולת שלו לפעול על פיו מעורפלת או נכנעת לדחפיו. לפיכך, הוא אינו באמת חכם אלא נבלם בשל חוסר השליטה העצמית שלו.
"והוא פועל מרצונו (שהרי הוא פועל במובן מסוים מתוך ידיעה גם של מה שהוא עושה וגם של המטרה שאליה הוא מכוון), אך הוא אינו רע, מכיוון שמטרתו טובה; ולכן הוא חצי-רע."
אריסטו מבצע כאן הבחנה עדינה לגבי האדם שאינו שולט בעצמו (מישהו שיודע מה נכון לעשות אבל אינו פועל בהתאם בגלל הדחפים שלו). הוא אומר שאדם כזה פועל במודע – כלומר, הוא מודע לפעולותיו ולמטרה שהוא שואף להשיג, ולכן הבחירה שלו נעשית במידה מסוימת מתוך תודעה. עם זאת, האדם שאינו שולט בעצמו אינו רע לחלוטין (או מושחת מוסרית), מכיוון שהמטרה הבסיסית שלו נותרת טובה. הבעיה נעוצה בכישלונו לנהוג בהתאם למה שהוא יודע שנכון, ולא בכוונה רעה או בחירה מכוונת לעשות מעשה רע.
זו הסיבה שאריסטו מכנה את האדם שאינו שולט בעצמו "חצי-רע". הוא נכשל בשליטה עצמית, אך לא מונע באופן עקרוני מרוע או מכוונות רעות כמו אדם רע באמת. המאבק שלו נובע מחולשת הרצון, ולא מאימוץ מכוון של עשיית רע.
"והוא אינו פושע; שכן הוא לא פועל מתוך זדון מכוון. מבין שני סוגי האדם הלא-מאופק, האחד אינו פועל לפי מסקנות השיקול שלו, בעוד שהאדם הפזיז כלל אינו שוקל בדעתו."
אריסטו כאן מבחין בין שני סוגים של אנשים המפגינים חוסר שליטה עצמית - כלומר, חוסר יכולת לשלוט בעצמם - אך בדרכים שונות.
1. הסוג הראשון יודע מה הדבר הנכון לעשות ואפילו עשוי לחשוב או להתלבט לגבי המהלך הטוב ביותר. עם זאת, כשהרגע מגיע, הם אינם מצליחים לדבוק בהחלטתם. הם מבינים מהו הטוב מבחינה מוסרית או מעשית, אך אינם פועלים בהתאם לכך. לדוגמה, מישהו עשוי לחשוב, "אני לא צריך לאכול את העוגה הזו כי אני בדיאטה," אבל בכל זאת אוכל אותה.
2. הסוג השני, האדם הנרגש או האימפולסיבי, אינו מתלבט כלל. הוא פועל מתוך יצר בלבד, מבלי לעצור כדי לחשוב או לשקול מהו המהלך הטוב ביותר או איך התנהגותו תואמת לערכיו. לדוגמה, הם רואים את העוגה ואוכלים אותה מיד, אפילו בלי רגע אחד של מחשבה.
אריסטו מציין באופן מפתח שהאנשים האלו אינם פושעים, משום שהמעשים שלהם אינם מבוצעים מתוך כוונה רעה או מתוך רצון מחושב לגרום נזק. הם חסרי שליטה, אך אינם פועלים מתוך כוונת זדון. הטעות שלהם טמונה בחולשה ולא במעשה מכוון לרוע.
"לפיכך, האדם הבלתי-מושל או חסר השליטה דומה לעיר שמחוקקת חוקים ראויים וטובים, אך אינה עושה בהם שימוש, כפי שאמר אנקסנדרידס בהלצה: "העיר רצתה בכך, אך אינה מתחשבת בחוקים"; ואילו האדם הרשע דומה לעיר שמשתמשת בחוקים שלה, אך אלו חוקים רעים שהיא פועלת לפיהם."
באנלוגיה זו, אריסטו משווה את האדם חסר השליטה העצמית (שאינו מצליח לשלוט בעצמו) לעיר שיש בה חוקים מצוינים ומקבלת את כל ההחלטות הנכונות בתיאוריה, אך אינה מיישמת או אוכפת את החוקים הללו בפועל. במילים אחרות, העיר יודעת מה צריך לעשות אבל לא פועלת בהתאם. באופן דומה, אדם חסר שליטה עצמית מבין מה טוב ומהו המעשה המוסרי—יודע כיצד ראוי לפעול—אך אינו מצליח לתרגם את הידע הזה לפעולה, בשל חוסר יכולת לשלוט בתשוקות או בדחפים שלו.
מנגד, אריסטו מציב את האדם הרשע, שהוא כמו עיר שפועלת בעקביות לפי חוקיה, אך לחוקים הללו יש פגמים מוסריים. כלומר, חשיבתו ועקרונותיו של האדם הרשע פגומים ביסודם—הוא באמת מאמין שמעשיו נכונים, אף שהם בפועל שגויים או לא מוסריים. האדם הרשע פועל ברצון ובחישוב מדויק, אך מטרותיו וערכיו מושחתים מהיסוד.
הנקודה המרכזית שאריסטו מעלה כאן היא שאדם חסר שליטה עצמית אינו בהכרח "רשע" או מרושע לגמרי—יש לו עקרונות נכונים, אך הוא נכשל לפעול לפיהם—בעוד האדם הרשע מסוכן יותר, משום שהבנתו ושיפוטו פגומים מיסודם.