אתיקה

אריסטו מבצע כאן הבחנה. הוא מציין שלפעמים אנשים לא עומדים בהחלטות או בהתחייבויות שלהם, אבל הכישלון שלהם לא נובע תמיד מחוסר שליטה עצמית (או חולשה, כפי שהוא קורא לה). הוא משתמש בדוגמה של נאופטולמוס מתוך המחזה פילוקטטס של סופוקלס. נאופטולמוס לא נשאר נאמן לתכנית שלו כי הוא התפתה לתענוג – אבל זה לא היה תענוג שפלה או אנוכי. מדובר בתענוג נאצל או מוסרי. עבור נאופטולמוס, התענוג היה בפעולה מכובדת, כמו לומר את האמת, למרות שזה התנגש עם מה שנכפה עליו במקור על ידי אודיסיאוס (לשקר).

לסיכום, אריסטו אומר שחוסר עמידה בהחלטה איננו תמיד כישלון מוסרי; זה תלוי בטבע של הסיבה – האם היא מונעת ממשהו ראוי לשבח או משהו מביש.

חלק זה משקף רעיון פילוסופי מעודן על מאבקים מוסריים ומניעים. אריסטו משתמש בדמותו של נאופטולמוס, מתוך המחזה פילוקטטס של סופוקלס, כדי להדגים את הקונפליקט הפנימי שבין מה שהוא אצילי לבין מה שהוא תועלתי. נאופטולמוס מעריך דיבור אמת בתור דבר אצילי ומוסרי—משהו שמתיישב עם תחושת היושרה שלו. עם זאת, הוא משקר בסופו של דבר, לא מתוך סיפוק תאוות שפלות או אנוכיות, אלא משום שנשכנע על ידי אודיסאוס לעשות זאת למען מטרה אסטרטגית גדולה יותר.

הנקודה שאריסטו מדגיש כאן היא שלא כל הפעולות המונעות על ידי הנאה הן רעות מעצם טבען או משקפות חולשה (אי-שליטה). במקרה של נאופטולמוס, ה"הנאה" שהוא חווה נובעת מהאצילות שהוא מקשר עם האמת, אף על פי שהוא מתפשר בסופו של דבר על ערך זה. נראה כי אריסטו מבחין בין פעולה מתוך מניעים אציליים לבין כניעה להנאות מבישות (כאלו הקשורות למטרות אנוכיות או לא מכובדות).

אריסטו מבצע כאן הבחנה חשובה. הוא אומר שלא כל פעולה הנעשית למען הנאה היא בהכרח רעה או מעידה על היעדר שליטה עצמית (חוסר שליטה). הגורם המרכזי הוא סוג ההנאה שנרדפת. אם אדם רודף אחר הנאה מבישה או שמנוגדת למידות הטובות ולעקרונות מוסריים, אזי הפעולות הללו מעידות על בעיות כמו פינוק-יתר, אופי פגום או היעדר שליטה עצמית.

מנגד, לא כל הנאות הן רעות. ישנן הנאות, כמו ההנאה שקשורה בעשיית דבר טוב או אצילי, שהן טובות ואפילו ראויות להערכה. לדוגמה, בסיפור אליו הוא מתייחס, ניאופטולמוס משוכנע לשקר, אבל הוא מוצא עונג וכבוד גדולים יותר באמירת האמת. זוהי הנאה אצילית, לא מבישה. הפעולה המונעת על ידי סוג כזה של הנאה אינה סימן לחולשה; למעשה, היא משקפת אהבה לטוב ולמכובד.

לכן, אריסטו מזכיר לנו לשפוט פעולות לא רק על סמך החתירה להנאה, אלא על פי השאלה האם ההנאה שנרדפת היא אצילית או מבישה.