אתיקה

אריסטו מדבר על אנשים שהם עקשנים מאוד בהיצמדות לדעותיהם, שלעתים מכונים "עקשנים" או "קשי-ראש". אנשים אלו קשה לשכנע אותם מלכתחילה, והם מתנגדים לשנות את דעתם. למרות שזה עשוי לגרום להם להיראות דומים במידה מסוימת ל"אדם מחושב" (מישהו שנמנע מאימפולסים ופועל מתוך היגיון), יש הבדל מרכזי. אריסטו משווה זאת לאופן שבו "פזרן" (מישהו שמבזבז משאבים) עשוי להיראות דומה במבט שטחי ל"אדם נדיב" (מישהו שמעניק בנדיבות), או איך "פזיז" (מישהו חסר זהירות שפועל במהירות) עשוי להזכיר "אדם בטוח" (מישהו אמיץ ושקול). למרות התכונות החופפות, המניעים וההתנהגויות הבסיסיים שלהם שונים מאוד.

בחלק הזה, אריסטו משווה בין שני סוגים של אנשים: אלו שמונעים בעיקר על ידי תשוקה ותאוות (רצונות או דחפים) לבין אלו שמתנגדים לשכנוע מסיבות שונות. הוא אומר שאדם בעל שליטה עצמית (אדם מאופק) מסוגל להתנגד להיכנע לתשוקה או לתאווה – יש לו משמעת עצמית, והוא לא נכנע בקלות לפיתוי. יחד עם זאת, אדם זה כן פתוח להקשיב להיגיון או לטיעון אם הם נראים לו הגיוניים ונכונים; ניתן לשכנע אותו אם הדבר מוצדק.

מנגד, ישנם אנשים שלא מונעים על ידי תשוקות ותאוות באותו אופן, אך הם עקשנים בכל הנוגע לטיעונים או רעיונות – הם מסרבים להשתכנע, גם כאשר הם צריכים להשתכנע. ייתכן שהם מפתחים תשוקה עזה לדעות האישיות שלהם או להנאות מסוימות (כמו ליהנות מתחושת "הניצחון" בוויכוח), מה שמשבש את שיקול דעתם. אנשים עקשנים כאלו אינם באמת בעלי שליטה עצמית, כי ההתנגדות שלהם אינה נובעת מתוך משמעת רציונלית אלא מתוך גישה נוקשה שמונעת מתשוקה להנאה.

חלק זה עוסק באנשים שאריסטו מכנה "עקשנים," מה שהיינו מתארים כיום כקשי דעה או נוקשים באמונותיהם. הוא מזהה שלושה סוגים: הדעתניים, הבורים והגסים (חסרי עידון או גסות רוח). מבין אלה, הוא מתמקד בעיקר בדעתניים, ומסביר שהם נאחזים בדעותיהם לא מפני שחשבו עליהן לעומק, אלא בגלל הסיפוק או האי-נוחות הרגשיים הקשורים לשימור הדעות או לשינוי שלהן.

- הדעתניים נהנים מתחושת הניצחון שהם חווים כשהם מסרבים לשנות את דעתם, כאילו עקשנותם היא הישג אישי.
- לעומת זאת, הם חווים כאב או אי-נוחות כאשר דעותיהם מופרכות או מתבררות כשגויות, בדומה לביטול של צו או פקודה.

מכך, מסיק אריסטו שאנשים עקשנים אלה דומים יותר לבלתי-מאופקים (אלו שחסרים שליטה עצמית ונכנעים לאימפולסים) מאשר למאופקים (אלו שיש להם שליטה עצמית). זאת משום שהדבקות שלהם בדעותיהם נובעת מרגשות—עונג וכאב—ולא מתוך היגיון או אהבת האמת.

בעצם, אריסטו מותח ביקורת על עקשנות כאשר היא נובעת לא מתוך שכנוע רציונלי, אלא מתוך רצון ממוקד בעצמו "לנצח" או להימנע מאי-נוחות של הודאה בטעות.