ספר 7 / פרק 9
פסקה 1 - טבעם של האיפוק והיעדר האיפוק
הסבר - חלק אחר חלק
"האם האדם הוא בעל שליטה עצמית כאשר הוא נאמן לכללים ולבחירות כלשהן באשר הן, או כאשר הוא נאמן לבחירה הנכונה? והאם הוא חסר שליטה עצמית כאשר הוא נוטש כל כלל או בחירה כלשהם, או כאשר הוא נוטש את הכלל שאינו כוזב ואת הבחירה שהיא נכונה?"
אריסטו מציב כאן שאלה חשובה: את מי עלינו לראות כאדם "ממושמע" (מי ששולט בעצמו)? האם זהו אדם שנצמד לכלל כלשהו או לכל החלטה כלשהי בכל תנאי, או שמדובר באדם שנצמד לכלל הנכון ולהחלטה הנכונה? באופן דומה, האם אדם "חסר משמעת" (מי שמתקשה בשליטה עצמית) הוא מי שזונח את כל הכללים והבחירות, או רק את הכללים וההחלטות הנכונים – אלה שהם אמיתיים וטובים?
בעצם, אריסטו מבקש מאיתנו לחשוב באופן ביקורתי על ההבדל בין ציות או דחייה עיוורת של כללים, לבין קבלת החלטות מחושבות ומנומקות שמבוססות על האמת המוסרית. זה לא רק עניין של להיות צייתן או מרדן; השאלה היא האם הכללים והבחירות עצמם הם צודקים ומוסריים.
"כך הצגנו זאת קודם במסגרת הצגת הבעיה. או שמא מדובר באופן משני בכל בחירה שהיא, אך בעיקרון מדובר באמת בחוק הנכון ובבחירה הראויה שאחד נאמן לה והשני לא?"
אריסטו כאן חוזר לשאלה המרכזית המבחינה בין אדם "מרוסן" (בעל שליטה עצמית) לבין אדם "חסר ריסון" (חסר שליטה עצמית). הוא שואל האם התכונות האלו קשורות לעקיבה אחר כל כלל או בחירה, או שמא מדובר בהקפדה על כלל או בחירה שהם באופן מהותי נכונים (ה"כלל הנכון" או ה"בחירה הנכונה").
בשפה פשוטה: האם ריסון עצמי (שליטה עצמית) פירושו רק לדבוק בכל החלטה שאדם מקבל, ללא תלות אם היא טובה או רעה? או שמא ריסון אמיתי קשור לדבקות במה שהוא מוסרי או רציונלי נכון, בעוד חוסר ריסון מתבטא בנטישת הטוב והנכון באמת? אריסטו נוטה לכיוון שההבחנה הזו קשורה באופן מהותי לנכונות—אנשים עשויים לעקוב או לנטוש אמונות שונות במקרה, אך מה שבאמת חשוב הוא כיצד הם מתייחסים לנכונות ולאמת.
"אם מישהו בוחר או רודף אחר דבר מה למען דבר אחר, אזי הוא רודף ובוחר בעיקרון את הדבר השני לשמו, אך באופן משני את הדבר הראשון."
חלק זה עוסק בהבחנה בין מה שמישהו באמת בוחר או משתוקק אליו לשם עצמו (המטרה הראשית או המהותית) לבין מה שהוא עשוי לשאוף אליו רק כאמצעי לאותה מטרה (מטרה משנית או מקרית).
אריסטו אומר שכאשר אדם בוחר או שואף ל"זה" (פעולה או מושא מסוימים) בכדי להשיג את "ההוא" (מטרה או תכלית רחבה יותר), הוא למעשה מכוון באמת ל"ההוא" יותר מאשר ל"זה". בעצם, המיקוד האולטימטיבי שלו הוא בתוצאה הסופית—במטרה שחשובה לו באמת ("לשמה," כלומר "בעצמה"). הדבר שהוא עושה או בוחר בדרך ("זה") נרכש רק בעקיפין או כמקרי, כצעד שמוביל לדבר שבאמת משנה.
לדוגמה, אם מישהו בוחר להתעמל ("זה") כדי להיות בריא ("ההוא"), הוא באמת שואף לבריאות כמטרתו האמיתית, בעוד שהתעמלות היא רק אמצעי להגיע לכך.
"אך כאשר אנו מדברים ללא הגבלה, אנו מתכוונים למה שהוא כשלעצמו. לכן, במובן מסוים, האחד נאחז בדעה, והאחר נוטש כל דעה באשר היא; אך ללא הגבלה, הכוונה היא לדעה האמיתית."
אריסטו מבצע הבחנה מרכזית לגבי המשמעות של להיות "בר שליטה עצמית" (continent) או "חסר שליטה עצמית" (incontinent). הוא מסביר שכאשר אנשים מתנהגים בצורה שיש בה שליטה עצמית או מחסור בשליטה עצמית, עשוי להיראות כאילו הם פשוט נאחזים או מוותרים על סט אקראי של דעות או כללים. עם זאת, ברמה עמוקה יותר (באופן מהותי או "כשלעצמו"), הדבר שבאמת חשוב הוא האם הם מתמידים או מוותרים על הכלל האמיתי – ההחלטה הנכונה והרציונלית שמתיישבת עם מידות טובות ותבונה.
כאשר הוא מדבר על "ללא סייגים," הוא מדגיש שאיננו עוסקים בציות לדעות או כללים שרירותיים באופן כללי; אנחנו עוסקים בעקרונות שהם באופן מהותי ואובייקטיבי נכונים. לפיכך, אדם בעל שליטה עצמית הוא מי שנשאר נאמן למה שטוב ורציונלי באמת, בעוד שאדם חסר שליטה עצמית סוטה מזה, גם אם במבט שטחי נדמה שהוא פשוט מוותר על "כלל כלשהו".