אתיקה

כאן אריסטו דן ב"אדם שאינו שולט בעצמו", כלומר מישהו שנכנע לתשוקות או לדחפים חזקים – מה שהוא מכנה "רגשות" – אף על פי שהוא יודע שזה לא נכון, ופועל בניגוד למה שהוא יודע אינטלקטואלית שהוא ה"כלל הנכון" או הדרך הנכונה לפעול. עם זאת, אריסטו מבהיר הבחנה חשובה: אף על פי שהאדם הזה נאבק בשליטה עצמית ועושה את הדבר הלא נכון, הוא לא זנח לחלוטין את ההבנה של מהו הנכון. הוא יודע שהוא לא צריך להיכנע בצורה מוגזמת, והוא חווה בתוכו קונפליקט פנימי בנוגע לכך.

לכן, אריסטו טוען שהאדם שאינו שולט בעצמו למעשה טוב יותר מאשר ה"אדם המתמכר". האדם המתמכר גרוע יותר מפני שהוא לא רק שנכנע לתשוקות נמוכות, אלא גם מצדיק אותן במלואן, תוך אמונה שחיפוש אחר תענוגות מוגזמים הוא דבר לגיטימי לחלוטין. לעומת זאת, האדם שאינו שולט בעצמו עדיין מחזיק ב"עיקרון הראשון" – כלומר, הוא שומר על ההבנה הבסיסית של מה נכון ולא נכון, גם אם הוא לא מצליח להתמיד בפעולה לפי זה. מצב זה הופך אותו לפחוּת חמור או לפחוּת מושחת ברמה הבסיסית.

אריסטו מתאר כאן סוג אדם מנוגד: מישהו שנשאר איתן באמונותיו ובשכנועיו. בניגוד לאדם הבלתי-מאופק, שנכנע לרגשותיו או לתשוקותיו ומתרחק מפעולה נכונה, האדם הזה שומר על שליטה ברצונותיו ובמעשיו. הוא לא מתפתה או נשלט על ידי דחפים רגשיים. למעשה, האדם הזה מקפיד על תבונה ומשמעת עצמית, וחי בהתאמה לעקרונות רציונליים במקום להיות נשלט על ידי תשוקות חולפות. אריסטו רומז שמאפיין זה מייצג כוח מוסרי ומצב של מידת סגולה.

אריסטו מסיק כאן מסקנה על שני סוגים מנוגדים של אנשים: האחד שנאמן לעקרונותיו ואינו מונע על ידי תשוקות (ה"מצב הטוב"), והשני שנכבש על ידי תשוקה ופועל בניגוד לתבונה (ה"מצב הרע"). בעצם, הוא טוען שהיכולת להיות מונחה בתוקף על ידי התבונה ושליטה עצמית היא תכונה חיובית, בעוד שלהיות תחת שליטתם של רצונות או רגשות עזים, גם אם זה לא מגיע להשחתה מוחלטת כמו אצל האדם המתירני, נחשב עדיין לפגם. דבר זה מחזק את הרעיון שהשליטה בדחפים והדבקות בעקרונות רציונליים הם המפתח לחיים מוסריים.