אתיקה

בקטע זה, אריסטו משווה בין שני סוגי אנשים: האדם חסר הריסון (incontinent) והאדם המתמכר (self-indulgent). האדם חסר הריסון הוא מי שמחפש הנאות פיזיות מופרזות, אך לא מתוך אמונה אמיתית שזה הדבר הנכון לעשות—הוא פועל יותר מתוך דחף או חולשת רצון. לעומתו, האדם המתמכר בוחר באופן פעיל לרדוף אחרי הנאות מופרזות אלה, משום שהוא שכנע את עצמו שזה טוב או מתאים לו; זה עולה בקנה אחד עם אופיו לחפש את ההנאות האלה.

ההבדל ביניהם הוא בפתיחות לשינוי. האדם חסר הריסון, מכיוון שהוא לא פועל מתוך שכנוע עמוק או אמונה, ניתן לשכנעו בקלות רבה יותר לחדול מהתנהגותו. ברמה מסוימת, הוא יודע שמה שהוא עושה הוא שגוי. לעומת זאת, האדם המתמכר קשה יותר לשכנוע לשנות את דרכו, מאחר שהתנהגותו נובעת מבחירות מכוונות וממערכת האמונות שלו—זה חלק ממי שהוא, ולא רק רגע חולף של חולשה או חוסר שליטה.

אריסטו מבצע כאן השוואה בין האופן שבו אנו מתקרבים לאמיתות בסיסיות בחיים לבין הדרך שבה אנו מתייחסים לנקודות התחלה מסוימות במתמטיקה. בואו נפרק את זה:

הוא אומר שמידה טובה (הרגלים מוסריים טובים) עוזרת לנו להגן ולשמור על ה"עקרונות הראשוניים" בחיים, בעוד שמידות רעות (הרגלים מוסריים רעים) הורסות או מחלישות אותם. ב"עקרונות הראשוניים" הכוונה לנקודות ההתחלה הבסיסיות של החשיבה המוסרית—מה שאנו מחשיבים כטוב, נכון, או ראוי לרדיפה. עקרונות אלה מעצבים את כל הפעולות וההחלטות שלנו.

לאחר מכן, אריסטו משווה את הרעיון הזה למתמטיקה. במתמטיקה קיימות הנחות יסוד או אקסיומות (כמו חוקים וכללים בסיסיים) המשמשות כבסיס להמשך החשיבה. אינך מוכיח את ההנחות הללו באמצעות ויכוח; הן פשוט מתקבלות כנקודת פתיחה. באופן דומה, בחיים המוסריים, אין זה אפשרי פשוט "להתווכח" את דרכך לעקרונות הנכונים—מה שיסודי באמת בהבנה המוסרית אינו רק תוצאה של חשיבה רציונלית.

במקום זאת, אריסטו טוען שזו המידה הטובה—הנבנית בטבע שלנו או נלמדת דרך הרגלים ותרגול—שמפתחת את ההבנה הנכונה של העקרונות הראשוניים הללו. חיים מוסריים נכונים עוזרים לנו "לראות" מהו הדבר הנכון בצורה שאינה מושגת רק דרך חשיבה אינטלקטואלית.

לפיכך, אדם מוסרי רואה בבהירות את מה שיסודי וטוב, בעוד שמי שנשלט על ידי מידה רעה (חיים מוסריים גרועים) אינו מסוגל להבין או לכבד את העקרונות הבסיסיים הללו—הם מאבדים את היכולת להבין את מה שנכון ויסודי. העקרונות הראשוניים אינם עניין של היגיון לוגי בלבד, אלא תוצאה של פיתוח אופי והבנה דרך חיים נכונים.

בחלק זה, אריסטו מדגיש את ההבדל בין אדם שהוא מתון לבין אדם שהוא מושחת בתאוותיו. אדם מתון הוא מי שלמד, באופן טבעי או דרך הרגל, לראות מה באמת טוב או ראוי לרדוף אחריו. הוא מסוגל לשלוט בתשוקות שלו ולפעול בהתאם להיגיון.

לעומת זאת, האדם המושחת בתאוותיו מתעלם ממה שבאמת טוב ורודף רק אחרי תענוגות גופניים מופרזים, מתוך אמונה שתענוגות אלה ראויים למרדף. בניגוד לאדם המתון, לאדם המושחת אין כל ריסון פנימי – הוא מקבל בברכה את תשוקותיו שאינן מאוזנות.