אתיקה

חלק זה מסביר הבדל מרכזי בין אדם מפונק לבין אדם שאינו שולט בעצמו. אדם מפונק אינו מרגיש חרטה או אשמה על מעשיו, משום שהוא בוחר במודע ובכוונה מלאה את דרכו, כשהוא מקבל על עצמו לחלוטין את רצונותיו וההחלטות הקשורות בהם. לעומת זאת, אדם שאינו שולט בעצמו חווה לרוב חרטה, כי למרות שהוא יודע מהי הבחירה הנכונה, הוא נכשל לפעול לפיה בגלל שהרגשות או הרצונות גוברים עליו. לכן, אדם שאינו שולט בעצמו נוטה יותר להתבונן במעשיו ולהרגיש צער על כך שלא פעל בהתאם למה שידע שהיה נכון.

אריסטו משווה בין שני סוגים של התנהגות פגומה: הוללות (רוע) ואי-שליטה עצמית. הוא טוען שהוללות היא "בלתי ניתנת לריפוי," כלומר היא מושרשת עמוק באופיו של האדם, כמו מחלה כרונית כגון מיימת או שחפת (מחלות שהזכיר כדי לייצג מצבים מתמשכים). לעומת זאת, אי-שליטה עצמית היא "ניתנת לריפוי," משום שהיא דומה יותר לאפילפסיה – מצב שבא והולך. המשמעות היא שבעוד שאדם הולל אימץ לחלוטין את בחירותיו הרעות ואינו רואה בהן שגויות, אדם חסר שליטה עצמית מתמודד עם מאבק פנימי על מעשיו, מה שמסמן כי ישנה אפשרות לשינוי או שיפור.

אריסטו מבדיל בין שני סוגים של חולשות מוסריות: אי-שליטה עצמית (חוסר יכולת לשלוט בעצמך למרות שאתה יודע שעדיף אחרת) ורשע (שחיתות מוסרית עמוקה יותר). הוא מסביר ששני המצבים שונים באופן מהותי.

- הרשע אינו מודע לעצמו: אדם "רשע" אינו מבין או מאמין שהוא עושה רע. התנהגותו הרעה מגיעה מפגם אופי עמוק או הרגל מושרש, ולכן הוא אינו מרגיש חרטה על מעשיו, כי מבחינתו הבחירות שלו נכונות או מוצדקות.

- לעומת זאת, אי-שליטה עצמית היא מודעת לעצמה: אדם שמתקשה לשלוט בעצמו יודע שהמעשה שהוא עושה הוא רע, אך הוא נכנע לתשוקות או לדחפים שלו בכל זאת. המודעות הזו מאפשרת לו לזהות את כישלונו, וסביר להניח שירגיש חרטה לאחר מכן.

אריסטו מבצע הבחנה בתוך האנשים הבלתי-שולטים בעצמם:
1. אלו שפועלים בלי לחשוב, מתוך דחפים חזקים, הם למעשה במצב טוב יותר. הם מאבדים שליטה באופן זמני ("כאילו יצאו זמנית מדעתם"), והם יותר אימפולסיביים מאשר פגומים לעומק.
2. לעומת זאת, אלו שמתלבטים ועדיין נכשלים – כלומר, בוחרים באופן מודע להיכנע לתשוקות שלהם למרות שהם יודעים שזה לא נכון – נמצאים במצב גרוע יותר. הם מובסים על ידי רגשות או תשוקות חלשות יותר, מה שהופך את כישלונם המוסרי למביך יותר כי הוא נובע מחוסר משמעת ולא מהתפרצות כוח אדירה.

לבסוף, אריסטו משווה זאת להשתכרות במהירות מכמות קטנה של יין: האדם הבלתי-שולט בעצמו שנכנע בקלות מראה שה"כוח המוסרי" שלו שביר מאוד. אפילו פיתוי קטן או דחף קל מספיקים כדי להתגבר על השכל הישר או על השליטה העצמית שלו.