ספר 7 / פרק 7

פסקה 4 - אוהב הבידור והנהנתנות.

הסבר - חלק אחר חלק

חלק 1
הטקסט המקורי:

"גם אוהב הבילויים נחשב לעיתים לאדם הנהנתן, אך למעשה הוא רך ועדין."

כאן, אריסטו מבדיל בין שני סוגי התנהגות: "התמכרות לתענוגות" לעומת "רפיון". אדם שאוהב שעשועים (כמו מישהו שמחפש כל הזמן בידור או הסחות דעת) עשוי להיראות במבט ראשון כמכור לתענוגות, אך אריסטו טוען שזו למעשה הפגנה של רפיון. ב"רפיון" הוא מתכוון לחוסר חוסן או משמעת. אדם כזה אינו מצליח להתמודד עם דרישות או אתגרי החיים, ולכן נסוג לשעשועים כדרך לברוח. זה פחות עניין של תאוות תענוגות, ויותר חולשה בהתמודדות עם קשיים או בהתמדה במאמץ.

חלק 2
הטקסט המקורי:

"שעשוע הוא סוג של הרפיה, מכיוון שהוא מהווה מנוחה מעבודה; ואדם שאוהב שעשועים הוא אחד מאלו שנוטים להגזמה בכך."

כאן אריסטו אומר כי שעשוע, כמו בידור או פעילויות פנאי, מיועד להיות צורת הרפיה – דרך לקחת הפסקה מהמאמץ והדרישות של עבודה או משימות רציניות. עם זאת, הוא מציין שיש אנשים שלוקחים זאת רחוק מדי. במקום להשתמש בשעשוע במידה בריאה כהפסקה רגעית, אנשים אלו אובססיביים אליו, מחפשים שעשוע תמידי ומעדיפים אותו בצורה מופרזת, עד כדי כך שהוא הופך לתכונה שמגדירה את התנהגותם.

מנקודת מבטו של אריסטו, הנטייה הזו להפריז בשעשוע אינה בדיוק זהה ל"נהנתנות" במובן המסורתי של רדיפת תענוגות פיזיים (כמו אכילה מופרזת, שתייה וכו'), אלא דומה יותר לרכרוכות – סוג של חולשה או חוסר יכולת לתרגל שליטה עצמית מול הפיתוי של הפנאי. עבורו, מתינות ואיזון הם מידות מוסריות מרכזיות, ולהפריז אפילו במשהו שנראה בלתי מזיק, כמו שעשוע, משקף חוסר משמעת.