אתיקה

כאן אריסטו מתייחס למושגים של שליטה עצמית (היכולת לשלוט בעצמך) וחוסר שליטה עצמית (היעדר היכולת לשלוט). הוא מתחיל באמירה שאם מישהו נכנע להנאות או לכאבים עזים במיוחד—כאלו שהם חזקים וקשה מאוד לשאתם—אין בזה משהו מפתיע או בלתי צפוי. בסופו של דבר, כוחות חזקים כאלה יכולים להתגבר אפילו על אדם נחוש. במקרים כאלה, אנשים נוטים לסלוח לאותו אדם, במיוחד אם הוא ניסה להתנגד לפני שנכנע. בעצם, להיכנע לדבר שהוא קשה במיוחד נחשב לטעות אנושית שניתן להבין יותר בקלות.

אריסטו מתייחס לדוגמאות מתוך מחזות וסיפורים שהקהל שלו ככל הנראה הכיר בתקופתו. כאן הוא מזכיר את פילוֹקטֵטֵס של תאודקטס שננשך על ידי נחש, את קרקיונס ב"אַלוֹפֵּי" של קרסינוס, ואפילו מקרה של אנשים שמתפרצים בצחוק בלתי נשלט למרות שהם מנסים להתאפק, כמו קסנופנטוס. דוגמאות אלו ממחישות רגעים שבהם אנשים מאבדים שליטה בשל כוחות חיצוניים או פנימיים עוצמתיים.

הנקודה המרכזית היא שזה טבעי ומובן שבני אדם יגיעו לנקודת שבירה כאשר הם מתמודדים עם כאב או הנאה מכריעים — כמו נשיכת נחש או דחף בלתי נשלט לצחוק — אך הדבר פחות מקובל כאשר מישהו נכנע לאתגרים קלים או ניתנים לניהול, במיוחד אם רוב האחרים מצליחים לעמוד בהם באותן נסיבות. זה מחדד את ההבדל בין גבולות אנושיים מובנים לבין חולשה אמיתית של האופי.

אריסטו מציין שזה במיוחד מפתיע ומטריד כאשר מישהו נכנע לתענוגות או לכאבים שרוב האנשים מסוגלים לשאת. עבורו, חוסר השליטה העצמית או הכוח הזה הוא בולט, כי לא ניתן להסביר אותו בגורמים שאינם נמנעים, כמו גנטיקה, חינוך או מחלה. במילים אחרות, אם אין סיבה עמוקה יותר או חיצונית לחולשה הזו והיא נובעת אך ורק מכשל אישי, הדבר הופך לבלתי צפוי ומעלה שאלות על האופי או המשמעת של האדם. הדגש כאן הוא על כך שמדובר בחולשה שניתנת להימנע—מה שגורם לה להיות בולטת כפגם בכוח המוסרי.

אריסטו עושה הבחנה בין סוגים שונים של "רכות" או חוסר חוסן. הוא מכיר בכך שצורות מסוימות של "רכות" הן תכונה טבעית או מולדת, הנגרמות כתוצאה מגורמים כמו תורשה או ביולוגיה. לדוגמה, הוא מתייחס לרעיון ההיסטורי שעל פיו קבוצות מסוימות, כמו מלכי הסקיתים, נחשבו לכאלה שמורישות סוג של רכות או חולשה. באופן דומה, הוא מזכיר את האמונה הסטריאוטיפית שרווחה בזמנו שנשים הן באופן טבעי "רכות" או פחות חזקות מגברים.

גישה זו משקפת את ההשקפות התרבותיות והחברתיות של תקופתו של אריסטו, שבהן הבחנות מסוג זה בין מגדרים או תכונות תורשתיות היו נפוצות וכלליות. כמובן, ההבנה המודרנית דוחה השקפות מהותניות או סטריאוטיפיות שכאלה על מגדר ותכונות תורשתיות, תוך הדגשה של השונות שבין יחידים.