אתיקה

אריסטו מסביר שלא כל ההנאות הן זהות. ישנן הנאות שהן הכרחיות לחיים (כמו אכילה לשם שמירה על הבריאות), ואחרות שאינן הכרחיות (כמו התפנקות מופרזת במותרות או בהנאה מוגזמת). אפילו ההנאות ההכרחיות מוגבלות – הן נדרשות רק עד מידה מסוימת. כל חריגה מכך, בין אם זה באופן מוגזם או בחוסר, מובילה לחוסר איזון.

כעת, אריסטו מדגיש את האדם המפנק את עצמו יותר מדי: זהו אדם שלא רק מחפש הנאות מוגזמות, אלא עושה זאת בכוונה ולמען ההנאה עצמה, ולא מתוך צורך אמיתי או מטרה גבוהה יותר. לדוגמה, אדם שאוכל הרבה יותר משהוא זקוק לכך, לא בגלל שהוא רעב, אלא פשוט מתוך הנאה צרופה. הבחירה הזו לרדוף אחר העודף כמטרה בפני עצמה הופכת אותו למפנק את עצמו ("מתפנק יתר על המידה"). מה שמחמיר את המצב הוא שבן אדם כזה לעיתים קרובות לא ירגיש חרטה או ייסורי מצפון על התנהגותו, מה שהופך את תיקון דרכיו לכמעט בלתי אפשרי. אריסטו רואה בהיעדר החרטה סוג של "חוסר מרפא," כי אדם שאינו מזהה את פגמיו לא יכול להתקדם לשיפור עצמי.

בעצם, התפנקות יתר אינה רק עניין של הרגלים רעים – זוהי בעיה עמוקה יותר של מוסר וקבלת החלטות, שבה האדם מקובע על העודף מבלי להבין את הנזק שהדבר גורם.

קטע זה עוסק בשלושה סוגי אנשים לפי היחס שלהם לתענוגות ולכאבים. אריסטו מתאר:

1. האדם החסר: זהו מישהו שאינו רודף כלל אחרי תענוגות גופניים או שרודף אותם מעט מדי. הימנעות קיצונית זו הופכת אותו להיפוכו של האדם הנהנתן, אך גם אינה התנהגות מאוזנת – היא עשויה לשקף חוסר מעורבות בלתי בריא בצרכים או רצונות אנושיים בסיסיים.

2. האדם המתון: האדם ה"באמצע" שמוצא איזון בריא. הוא נהנה מתענוגות הכרחיים אך לא רודף אחריהם באופן מופרז וגם לא נמנע מהם לחלוטין. מתינות רפלקטיבית זו היא המצב האידיאלי, מכיוון שהיא מתיישרת עם שליטה עצמית ותבונה.

3. האדם שנמנע מכאב מבחירה: אריסטו מציג כאן קטגוריה קשורה. אדם כזה אינו נסוג מכאב גופני כיוון שהוא נכנע לו או "מובס" על ידו (כמו מישהו חלש או רכרוכי). במקום זאת, הוא נמנע מכאב באופן מכוון, מתוך בחירה מושכלת, דבר שמבטא גישה מחושבת ומדודה ולא חולשת אופי או חוסר נחישות.

ההבדל טמון בין אלו הנשלטים על ידי דחפים ותענוגות לבין אלו שנכנסים או נמנעים מהם במודעות, בהכוונת בחירה רציונלית במקום אינסטינקט בסיסי.

אריסטו מציין שישנן שתי סיבות נפרדות לכך שאדם עשוי לבצע פעולות מסוימות הקשורות להנאות ותשוקות, גם אם הוא לא בוחר או מתלבט באופן מודע לגביהן.

- סוג אחד של אדם פועל משום שהוא נמשך להנאה עצמה—הוא רודף באופן פעיל אחר ההנאה או הסיפוק שהפעולה מספקת.
- הסוג השני פועל משום שהוא מנסה להימנע מהכאב או חוסר הנוחות הנובעים מהכחשה או דיכוי של הדחף (למשל, רעב או כמיהה).

לכן, למרות שההתנהגות החיצונית עשויה להיראות דומה, המניעים הפנימיים שונים: אחד מונע מחיפוש אחר הנאה, והשני מהימנעות מכאב. הבחנה עדינה זו מסייעת לאריסטו לסווג נטיות מוסריות והתנהגותיות שונות.

אריסטו מציין כאן תובנה מוסרית מעניינת. הוא אומר שאנחנו נוטים לשפוט את מעשיו של אדם בצורה חמורה יותר כאשר הוא מבצע מעשה מביש או מזיק ללא השפעה חזקה של תשוקה או רגש עוצמתי, כמו כעס או תשוקה. אם מישהו פוגע באדם אחר מתוך זעם, אנחנו עשויים לסלוח לו במידת מה, מתוך הבנת העובדה שרגש עוצמתי הציף אותו—זה מראה על איבוד שליטה מסוים. אבל אם מישהו פוגע באדם אחר בשיקול דעת קר, ללא כעס, זה משקף עליו גרוע יותר מבחינת אופיו, כי זה מרמז שהמעשה היה מכוון ולא נבע מתשוקה סוחפת. אריסטו מציב כאן שאלה רטורית: אם אדם פועל בצורה רעה גם כשאין לו דחפים רגשיים חזקים, דמיינו רק מה הוא עלול לעשות אם באמת יושפע מהם! במילים אחרות, פעולה מכוונת כזו מעידה על פגמים מוסריים עמוקים יותר.

הדברים הללו מתחברים לדיון הרחב יותר של אריסטו לגבי שליטה עצמית וחולשה: היכולת לעמוד בפני רגשות ותשוקות עזות היא זו שהופכת אותנו למוסריים. אך העובדה שאין לאדם דחפים חזקים אינה הופכת אותו בהכרח למוסרי—מה שחשוב באמת הוא כיצד הוא פועל, ומה הסיבות למעשיו.

אריסטו מבחין כאן בין שני סוגים של התנהגות לקויה: האדם המתמכר לעונג והאדם חסר השליטה העצמית. האדם המתמכר לעונג בוחר במודע ובמכוון לחפש תענוגות מופרזים, ומאמצם באופן מלא ללא חרטה או בושה. לכן, ההתמכרות לעונג נחשבת ככשל מוסרי עמוק יותר, כיוון שהיא משקפת העדפה מכוונת ועקבית לעודף, ללא נכונות לשנות או להשתפר.

לעומת זאת, האדם חסר השליטה העצמית נראה כמי שחסר איפוק וייתכן שייכנע לפיתויים או לדחפים, אך כשלונו אינו מכוון באותה מידה. ייתכן שהוא פועל בניגוד לשיקול דעתו הטוב או חש חרטה לאחר מעשה. אריסטו רואה בכך כשל פחות חמור בהשוואה להתמכרות לעונג, הנובעת ממצב קבוע ומכוון יותר של כשל מוסרי.

אריסטו מבחין בין שני זוגות ניגודים — מצד אחד, לא-מושל בעצמו מול מושל בעצמו, ומצד שני, רך מול עמיד. הנה מה שהוא מתכוון:

- לא-מושל בעצמו מול מושל בעצמו: האדם הלא-מושל בעצמו נכנע לתשוקותיו או לתענוגותיו, אפילו כשהוא יודע שלא ראוי לעשות זאת, בעוד האדם המושל בעצמו מצליח לגבור על התשוקות האלו. הוא מנצח באופן פעיל את המאבק הפנימי, עושה את הדבר הנכון למרות הפיתוי לפעול אחרת.

- רך מול עמיד: אדם רך מוותר כשהוא מתמודד עם כאב או חוסר נוחות—הוא אינו מצליח אפילו להתנגד לנסיבות מאתגרות. לעומת זאת, האדם העמיד מצליח להחזיק מעמד ולהתנגד לכאב או לקושי כדי לשמור על יושרתו.

ההבדל המרכזי הוא בין להתנגד לבין לגבור:
- התנגדות (עמידות) היא היכולת לעמוד באתגר מבלי להשתלט עליו.
- לגבור (משמעת עצמית) משמעו להתגבר באופן פעיל על תשוקה או פיתוי, לנצח לחלוטין את הקרב הפנימי.

אריסטו מציין שלגבור (משמעת עצמית) הוא דבר טוב יותר או "ראוי יותר לבחירה," מכיוון שהוא מייצג שליטה עצמית שלמה יותר—לא רק עמידות, אלא גם הכנעת הפיתוי.

אריסטו מתאר אדם שהוא רואה בו "רכרוכי" או "עדין יתר על המידה" באופיו. אין מדובר בכוח פיזי או במגדר, אלא בנטייה מוסרית ופסיכולוגית להיכנע לקשיים או לאי-נוחות, שברוב המקרים אנשים אחרים היו מתמודדים עימם או מתגברים עליהם. לפי אריסטו, אדם "רכרוכי" נמנע אפילו ממאמצים או כאבים קטנים מתוך חולשה או פינוק, והימנעות זו משקפת חוסר כוח פנימי.

הוא מביא דוגמה ספציפית כדי להמחיש את הרעיון: אדם שגורר את גלימתו אחריו משום שהוא מוצא את המאמץ של הרמתה כבלתי נוח מדי. התנהגות כזו מראה הימנעות מוגזמת מאי-נוחות קטנה. בנוסף, אדם כזה עשוי "לשחק את החולה"—להעמיד פנים שהוא חסר אונים או שברירי יתר על המידה—מבלי להבחין בכך שהתנהגות כזו מחקה את מצבם של אנשים הסובלים באמת. במילים אחרות, הם מרצון מחקים את מצבם של מי שנמצאים בסבל אמיתי, למרות שהם עצמם אינם סובלים באמת. עבור אריסטו, דבר זה חושף גישה פגומה ובלתי רצויה לחיים.

הרעיון המרכזי שאריסטו מביע כאן הוא שהרכרוכיות נובעת מחוסר עמידות או שליטה עצמית, במיוחד בהתמודדות עם אי-נוחות או כאבים קלים של החיים. הוא רואה בזה פגם מוסרי, משום שזה מראה על חוסר מאמץ להתחזק, הן מבחינת האופי והן מבחינת ההתנהגות.