אתיקה

אריסטו מדבר על האופן שבו אנשים מגיבים להנאות ולכאבים הקשורים לתחושות פיזיות כמו מגע וטעם – סוגי הרצונות והדחיות הגופניות הנקשרים לעיתים להפרזה (כמו אכילה, שתייה או הנאות גופניות אחרות). הוא מציין כי ישנם אנשים שמאבדים שליטה ("מובסים") אפילו בפני פיתויים שרוב האנשים מצליחים להתמודד איתם ללא קושי רב. מצד שני, ישנם גם כאלה שמסוגלים לשמור על שליטה עצמית ("לגבור") אפילו מול פיתויים שמנצחים בדרך כלל את רוב האנשים.

בעצם, אריסטו מדגיש את השונות בהתנהגות האנושית: יש כאלה שהם חלשים במיוחד בכל הנוגע לעמידות בפני הנאה, ולעומתם כאלה שמפגינים כוח יוצא דופן בשליטה עצמית. שונות זו קשורה לדיון הרחב יותר על המידות הטובות והמגרעות, כמו המתינות (שליטה עצמית על רצונות גופניים) וההפרזה העצמית (אי יכולת לווסת את הרצונות הללו).

אריסטו עושה הבחנה בין האופן שבו אנשים מתמודדים עם הנאות וכאבים. בנוגע להנאות, הוא מחלק את ההתנהגויות הקשורות לכך ל-חוסר איפוק (חוסר היכולת להתנגד ולהימנע מתשוקות מפתות) או איפוק (היכולת לשמור על שליטה על התשוקות הללו). לעומת זאת, כשמדובר בכאב, הוא משתמש במונחים רפיון (מעין חולשה או חוסר יכולת לעמוד בכאב או בקושי) וסיבולת (כוח היכולת לעמוד בכאב או בקושי מבלי להיכנע).

למעשה, הוא מדגיש כי הדרך שבה אנו מתמודדים עם הנאה וכאב מתחלקת לקטגוריות מנוגדות אלו, המבטאות את רמת השליטה העצמית או החוסן שלנו.

אריסטו אומר שרוב האנשים נמצאים איפשהו באמצע בכל הנוגע לשליטה עצמית ולהתמודדות עם תענוגות וכאבים – הם אינם קיצוניים במשמעת העצמית שלהם, אך גם לא נשלטים לחלוטין על ידי תשוקותיהם או פחדיהם. עם זאת, הוא מציין שרבים נוטים יותר לנטות לעבר "מצבים גרועים יותר." כלומר, באופן כללי, אנשים נוטים יותר להתקשות בשליטה עצמית, להיכנע לתשוקותיהם או להימנע מאי-נוחות, מאשר לפעול בעקביות מתוך משמעת וכוח פנימי. למעשה, הנטייה להשתהות או להעדיף התפנקות היא נפוצה יותר מאשר שליטה עצמית בלתי מתפשרת.