ספר 7 / פרק 6
פסקה 5 - חוסר שליטה ותשוקה
הסבר - חלק אחר חלק
"אם כן, ברור שהחוסר שליטה העצמית הקשור בתיאבון הוא מביש יותר מזה הקשור בכעס, ושליטה עצמית וחוסר שליטה עצמית קשורים בתשוקות ובתענוגות גופניים; אך עלינו להבין את ההבדלים שבין אלו עצמם."
אריסטו טוען כי לאבד שליטה עצמית (להיות "מחוסר שליטה") כתוצאה מתשוקות או מאווים, כמו לאוכל, שתייה או הנאות גופניות, הוא דבר מביש יותר מאשר לאבד שליטה עקב כעס. הוא מציין כי שליטה עצמית (ריסון) וחוסר שליטה (חוסר ריסון) מתמקדים בעיקר באופן שבו אנו מתמודדים עם תשוקות הגוף וההנאות הקשורות אליהן. עם זאת, הוא מדגיש שלא כל המאווים או ההנאות הם זהים—חשוב להבין את הסוגים השונים כדי להבין את הדיון במלואו.
"כי, כפי שנאמר בתחילה, ישנם דברים שהם אנושיים וטבעיים הן בסוגם והן בממדיהם, אחרים הם פראיים, ואחרים נובעים מפגיעות או מחלות גופניות."
אריסטו מציין שבין הרצונות וההתנהגויות שלנו קיימים סוגים שונים עם מקורות מובחנים. חלקם הם "אנושיים וטבעיים", כלומר הם מתאימים למה שמאפיין בני אדם, הן בטבעם והן בעוצמתם – הם סבירים ונמצאים בטווח טבעי. אחרים, לעומת זאת, הם "ברוטליים", כלומר נובעים מצדה הפראי והחייתי יותר של האישיות, שאינו מערב שימוש בתבונה. ולבסוף, ישנן התנהגויות או דחפים שנובעים מ-פגיעות או מחלות אורגניות – מצבים פיזיים או נפשיים המעוותים את הרצונות או הדחפים הרגילים. במילים אחרות, לא כל הרצונות הלא הולמים או המוגזמים נובעים ממקור זהה; המקורות שלהם יכולים להיות טבעיים, חייתיים או פתולוגיים.
"רק בנוגע לראשון מבין אלה עוסקות המתינות וההתמכרות, ולכן אנחנו לא מכנים את בעלי החיים הנמוכים לא מתונים ולא מכורים אלא בצורה מטאפורית, ורק אם סוג מסוים של בעלי חיים עולה באופן כללי על אחר מבחינת פריצות, הרסנות ותאוותנות שטחית. לבעלי חיים אלה אין כוח של בחירה או שיקול דעת, אך הם סטייה מהנורמה הטבעית, כפי שבקרב בני האדם משוגעים נחשבים לסטייה."
אריסטו מבדיל בין בני אדם לבע"ח בכל הנוגע למושגים כמו מתינות (שליטה עצמית) והתמסרות ליצרים. הוא טוען שתכונות אלו אינן רלוונטיות לבעלי חיים באותו אופן שהן רלוונטיות לבני אדם, מפני שבעלי חיים חסרים בחירה ויכולת היגיון. בעלי החיים פועלים מתוך אינסטינקט; הם אינם מקבלים החלטות מודעות על הימנעות או התמסרות לפעולות מסוימות.
עם זאת, באופן מטפורי או השוואתי, ייתכן שנגדיר מין מסוים של בעלי חיים כ"חמדן" במיוחד, "הרסני" או "מופרז" אם הם נראים כבעלי תכונות אלו יותר מאחרים. גם אז, זו רק דרך דיבור בלתי מדויקת, מפני שבעלי חיים אינם מסוגלים לקבל החלטות מוסריות – התנהגויות אלו הן פשוט טבעיות בעיניהם.
אריסטו גם משווה זאת לבני אדם הסובלים ממחלות נפש (המכונים כאן "משוגעים"). כשם שבעלי חיים פועלים מחוץ לתחום הרציונליות המוסרית, כך גם אנשים שמוגבלים מנטלית – הם חורגים מה"נורמה הטבעית" של הרציונליות האנושית. חריגה זו אינה בהכרח כישלון מוסרי (כפי שהיה נחשב אצל אדם רציונלי הבוחר בהתמסרות ליצרים), אלא ביטוי של אי-היכולת להשתתף בתהליכים הרציונליים ההופכים מושגים כמו מתינות או התמסרות לבעלי משמעות.
"עכשיו, אכזריות (או "בהמיות") היא רוע קטן יותר מאשר רשע, אך היא מעוררת יותר חשש; זאת משום שבמצב של אכזריות, החלק הטוב יותר לא התקלקל, כפי שזה קורה אצל האדם – מפני שאין להם חלק טוב יותר. כך אפשר להשוות זאת לדבר חסר חיים לעומת דבר חי מבחינת הרוע שבו; כי הרוע של משהו שאין לו מקור פנימי לתנועה תמיד מזיק פחות, וההיגיון הוא מקור פנימי שכזה."
אריסטו עושה השוואה בין "בהמיות" (התנהגות חייתית או אינסטינקטיבית) לבין "רשע" (שחיתות מוסרית מכוונת אצל בני אדם). הוא טוען שהבהמיות היא רעה פחותה מהרשע, אפילו אם היא עשויה להיראות מבהילה או מזיקה יותר. זאת מכיוון שבהמיות לא כוללת עיוות של ההיגיון או הכוחות העליונים – היא פשוט חסרה את הכוחות האלו מלכתחילה. בעלי חיים פועלים מתוך אינסטינקט ולא מתוך היגיון, ולכן פעולותיהם, גם אם הרסניות, אינן תוצאה של בחירה מודעת ומכוונת.
לעומת זאת, בני אדם ניחנים בהיגיון וביכולת להרהר מבחינה מוסרית. כאשר אדם מתפתה לרשע, מדובר בשחיתות של טבעו היותר נעלה – זה כמו לקחת משהו שהיה יכול להיות מוסרי או רציונלי ולהפכו לדבר מזיק. משום שהרשע נובע משימוש לרעה בהיגיון, הוא מסוכן במיוחד, שכן ההיגיון הוא כוח עוצמתי שיכול להעצים את הפגיעה.
כדי להמחיש את ההבדל, אריסטו משווה את הבהמיות ל"דבר חסר חיים" ואת הרשע לדבר "חי". דבר חסר חיים עשוי לגרום נזק, אך הוא אינרטי – אין לו יכולת לבחור או לגרום נזק בקנה מידה דומה לייצור שמונע על ידי היגיון שהופנה לעבר הרע.
למעשה, בעוד שהבהמיות עשויה להיראות פרועה או כאוטית יותר, הרשע גרוע יותר בסופו של דבר, כיוון שהוא משחית את מה שהופך את האדם לאדם – את ההיגיון שלו ואת שיקול דעתו המוסרי.
"לכן, זה דומה להשוואה בין אי צדק במובן הכללי לבין אדם לא צודק. כל אחד מהם רע במובן מסוים; שכן אדם רע יכול לעשות פי רבבות יותר רוע מאשר חיה פראית."
אריסטו מבדיל בין "עוול מופשט" לבין פעולותיו של אדם "בלתי צודק". העוול המופשט הוא יותר רעיון או עיקרון כללי – הוא קיים כרעיון או כפוטנציאל לעוולה. לעומת זאת, אדם בלתי צודק בפועל מסוכן ומזיק הרבה יותר, משום שהוא פועל מתוך כוונה מודעת, בחירה ושיקול דעת.
הוא מדגיש שאדם עם יכולת חשיבה שבוחר לעשות רע (למשל, אדם רע או לא מוסרי) מסוגל לגרום לנזקים הרבה יותר גדולים מאשר חיה פראית או משהו שפועל ללא מחשבה או מודעות. למה? כי לבני האדם יש יכולת השפעה גדולה יותר – היכולת שלנו לחשוב ולהחליט מאפשרת לנו לבצע מעשי פגיעה מחושבים, מורכבים ומכוונים, בעוד שחיה פראית או ייצור בלתי רציונלי חסרים את המניע המודע לפעול להרס.
זה עניין של היקף הנזק והכוונה המודעת שעומדת מאחוריו: רעיון מופשט או חיה ללא מחשבה יכולים להיות מזיקים, אבל הרוע המכוון של אדם חושב הוא הרה אסון בהרבה.