אתיקה

אריסטו משווה בין שני סוגי התנהגות: פעולות שנעשות מתוך כעס ופעולות שנעשות מתוך תאווה או רצון. כאשר אנשים פועלים מתוך כעס, הם לעיתים קרובות במצב של סערה פנימית או כאב — הם מרגישים מוטרדים או נפגעים. לעומת זאת, כאשר מישהו מבצע מעשה פוגעני מכוון וחסר רסן, הוא נובע ממקום של חיפוש אחר הנאה או סיפוק, ולא מכאב. אריסטו מדגיש את ההבדל המרכזי: מעשים מתוך כעס הם תגובתיים ונובעים מסבל, בעוד שמעשים המונעים מתאווה או רצון לרוב מביאים הנאה למי שמבצע אותם, אם כי הם עלולים להזיק לאחרים.

אריסטו מציג כאן השוואה בין פעולות המונעות מכעס לבין אלה המונעות מתשוקה או תאווה. הוא טוען שאפילו כאשר כעס גורם למישהו לפעול בצורה פסולה, הכעס עצמו נובע מכאב וסבל. לעומת זאת, פעולות המונעות מתשוקה או תאווה (כמו חמדנות, תשוקה מינית או סיפוק יתר) נעשות לעיתים קרובות מתוך רדיפה אחר הנאה.

אריסטו מדגיש שכשאנשים עושים מעשים רעים כדי לספק את תשוקותיהם, הדבר חמור יותר—או "פלילי" יותר—מאשר כשהם פועלים מתוך כעס. מדוע? מפני שכעס אינו כולל פגיעה פרועה בכוונה תחילה—כלומר, נזק חסר אחריות או מכוון שנעשה מתוך רצון אנוכי או הנאה. כעס נובע מתחושת עוול או הפרה, ולעיתים קרובות מלווה בסבל, לא בשמחה. לעומת זאת, עשיית רע המונעת מתשוקה משקפת פעולה ללא התחשבות באחרים, אך ורק לשם סיפוק עצמי, מה שהופך אותה לאשמה יותר.

בקיצור, ההיכנעות לתשוקות מובילה לפעולות שהן גרועות יותר מבחינה אתית, מפני שהן נעשות בכוונה ובאופן אנוכי, בעוד שכעס, למרות שהוא ראוי לגנאי, נובע מתוך כאב רגשי ולא מתוך הנאה אנוכית.