אתיקה

אריסטו מבצע כאן הבחנה חשובה בין כעס למזימה מחושבת מראש. הוא טוען שמי שפועל מתוך כעס אינו "עברייני" באופיו כמו מי שמתכנן או זומם לגרום נזק לאחרים. הסיבה לכך היא שכעס, למרות שהוא נפיץ ועלול להיות הרסני, הוא ישיר ואימפולסיבי—הוא אינו כולל רמייה או תכנון בסתר. במילים אחרות, הוא גלוי ולא נושא את הכוונה המחושבת והמניפולטיבית שמאפיינת התנהגות מתוכננת או מזימה. נראה שאריסטו טוען כי השקיפות של הכעס הופכת אותו לפחות מושחת מבחינה מוסרית בהשוואה לפעולות המונעות מרוע נסתר ומחושב.

בקטע הזה, אריסטו משתמש בדימויים פואטיים כדי להסביר את טבעם של הרצונות או התשוקות. הוא מתייחס לאפרודיטה, אלת האהבה והתשוקה היוונית, שמזוהה לעיתים קרובות עם פיתוי ותחכום (לכן, "גוֹזֶרֶת המֵרוֹמוֹת"). בכך שהוא מכנה אותה כך, אריסטו מדגיש כיצד רצונות, בדומה לפיתוי של אפרודיטה, כוללים לעיתים מניפולציה עדינה ויכולים להטעות אפילו את האנשים הנבונים או הזהירים ביותר. "החגורה הרקומה" מתוך תיאורו של הומרוס מסמלת קסם או משיכה בלתי ניתנים לעמידה, שיש בכוחם לערפל את שיקול הדעת — מה שמבליט עד כמה התשוקות מטבען יכולות להיות מתוחכמות ומטעות, בניגוד לכעס, שהוא ישיר וגלוי יותר, כפי שאריסטו הזכיר קודם.

בקיצור, אריסטו מדגיש שהתשוקות נוטות להיות ערמומיות ומתוכננות, ולא חד-משמעיות, ולכן הן עלולות להיות מזיקות או בעייתיות מבחינה מוסרית יותר מאשר כעס.

בקטע זה, אריסטו מצטט קטע מהומרוס המתאר את הטבע המפתה והמניפולטיבי של התשוקה, במיוחד בהקשר של אהבה ותאווה, שאותם המשוררים לעיתים מגלמים בדמותה של האלה אפרודיטה. "הלחש של הפיתוי" מתייחס לאופן השקט, כמעט הבלתי מורגש, שבו התשוקה מפעילה את השפעתה, וכיצד היא משתלטת בעדינות אפילו על החוכמה וזהירותם של האנשים החכמים ביותר. הדבר מדגיש כיצד התשוקה יכולה לערפל את השיפוט ולהוביל אנשים לפעולות לא רציונליות או מזיקות מבלי שיהיו מודעים לכך במלואם, וזאת בניגוד לישירות ולפתיחות של הכעס. ציטוט זה מדגיש את אופיין הערמומי והמטעה של תשוקות מסוימות, מה שהופך אותן, בעיני אריסטו, ליותר מסוכנות ובעלות משמעות מוסרית כאשר מדובר בעשיית רע.

אריסטו מבחין בין שני סוגים של התנהגות בלתי-נשלטת, או אי-שליטה עצמית: אחת שמונעת על ידי תשוקה (תיאבון) והשנייה שמונעת על ידי כעס. הוא טוען שפעולה מתוך תשוקה בלתי-נשלטת היא גרועה יותר—יותר בלתי מוסרית ("פשיעה") ויותר מבישה ("מחפירה")—מאשר פעולה מתוך כעס בלתי-נשלט. מדוע? משום שתשוקה כרוכה לעיתים קרובות בחישוב ותכסיסנות, כפי שמראים המשוררים שמתארים אותה כ"אריגה של ערמומיות" (מלאה בתחבולות ומניפולציות). התשוקה יכולה לתמרן מצבים בחוכמה למען תועלת אנוכית, בעוד שכעס, מטבעו, הוא יותר אימפולסיבי ו"פתוח" בביטויו—הוא פועל מיד, ללא תכנון מוקדם.

אם נתבונן בכך, אריסטו טוען כי להיכנע לתשוקה גרוע יותר כי מדובר בכשל מוסרי מכוון, שמגיע לכדי רישעות—פגם עמוק ורציני יותר באופי האדם. זו לא רק מעידה רגעית של חוסר שליטה עצמית אלא משהו שקרוב יותר להרגל רע או נטייה עקבית. לעומת זאת, אובדן שליטה בגלל כעס אינו מושרש באותה מידה—הוא פחות מחושב ולכן פחות חמור בהשוואה.