ספר 7 / פרק 6

פסקה 2 - הסליחה על רצונות טבעיים והתנהגות מורשת

הסבר - חלק אחר חלק

חלק 1
הטקסט המקורי:

"בנוסף, אנו נוטים לסלוח יותר בקלות לאנשים הפועלים מתוך רצונות טבעיים, שכן אנו סולחים יותר בקלות על התשוקות המשותפות לכל בני האדם, במידה שהן אכן משותפות. כעת, כעס ועצבנות הם טבעיים יותר בהשוואה לשאיפות לעודף, כלומר לרצונות לדברים שאינם נחוצים."

אריסטו טוען כאן שאנשים נוטים לסלוח יותר כאשר מישהו פועל מתוך תשוקות טבעיות—דחפים ורגשות שכל אדם חווה במידה מסוימת. נטיות טבעיות אלו נחשבות כחלק מהיותנו אנושיים, ולכן קל יותר להבין או להזדהות איתן. לדוגמה, כעס ותסכול (חמת רוח) הם רגשות שמתעוררים באופן טבעי בתגובה למצבים כמו תחושת עלבון או פגיעה. לכן, כעס נתפס כ"נסלח" יותר במידה מסוימת כיוון שהוא תגובה אנושית נפוצה.

לעומת זאת, תשוקות למוגזמות, כמו תשוקה למותרות או פינוק מופרז בדברים לא נחוצים, פחות נסלחות. מדוע? כי אלו אינן תשוקות הכרחיות או טבעיות שמשותפות לכל בני האדם; הן נובעות מבחירה אישית להתעלות על מה שנדרש, מה שהופך אותן לפחות מוצדקות. בסופו של דבר, אנו מזדהים יותר עם תגובות רגשיות טבעיות של האדם מאשר עם פינוק מיותר.

חלק 2
הטקסט המקורי:

"קחו למשל את האיש שהגן על עצמו מפני האשמה שהכה את אביו בכך שאמר: "כן, אבל הוא הכה את אביו, ואביו הכה את שלו, ו-" (מצביע על בנו) "הילד הזה יכה אותי כשהוא יגדל; זו מסורת במשפחה.""

בחלק זה, אריסטו נותן דוגמה כדי להמחיש את הרעיון של הבנת או הצדקת התנהגויות מסוימות כ"טבעיות" או הרגליות בשל הישנותן לאורך דורות. האיש בסיפור מצדיק את מעשהו של הכאת אביו בכך שהוא מצביע על דפוס: אביו הכה את סבו, וכך הלאה. כשהוא מצביע על בנו, הוא רומז שההתנהגות הזו תמשיך כאשר בנו יגדל ויכה אותו. טיעונו מצביע על כך שהכאת אב הפכה למעין התנהגות מחזורית או תורשתית בתוך המשפחה, כמעט כאילו היא בלתי נמנעת או מושרשת.

סביר להניח שאריסטו משתמש בדוגמה זו כדי להדגיש כיצד אנשים עשויים להצדיק פעולות הנתפסות כנובעות מנטיות טבעיות או דפוסים מושרשים, כמו כעס או מזג, ביתר קלות מאשר פעולות המבוססות על תאווה או רצונות שאינם הכרחיים. במקרה זה, האיש מסתמך על רעיון של בלתי נמנעות או "זה משהו שעובר במשפחה" כאמצעי להצדקת מעשיו או להפחתת חומרת הפגיעה שהם מגלמים.

חלק 3
הטקסט המקורי:

"או האיש שבנו גרר אותו, וביקש ממנו לעצור ליד פתח הדלת, משום שהוא עצמו גרר את אביו רק עד לשם."

אריסטו משתמש כאן בדוגמה כדי להמחיש כיצד פעולות מסוימות, במיוחד כאלה הקשורות לכעס או למערכות יחסים משפחתיות, עשויות להיראות כטבעיות יותר או מובנות יותר בשל ההקשר והיכולת לחזות אותן. האנקדוטה מספרת על אדם שנגרר על ידי בנו ומזהה את האירוניה במצב. הוא מבקש מבנו להפסיק לגרור אותו בפתח הבית, משום שבעבר, בצעירותו, הוא גרר את אביו עד לשם בלבד. זה משקף סוג של מעגל דורי—בו אותו כעס או תוקפנות מועברים ומשתכפלים בתוך המשפחה.

הסיפור מדגיש שכעס ורגזנות, אף שהם אינם רצויים, אולי נסלחים ביתר קלות כי הם נראים כתוצאה טבעית של הטבע האנושי או של דינמיקות בין-אישיות מוכרות. לעומת זאת, היכנעות לדחפים לתענוגות מיותרים או מופרזים (כמו גרגרנות או התמכרות) עשויה להיראות פחות נסלחת, משום שהם אינם מונעים ממשהו "טבעי" או צפוי. המיקוד של אריסטו כאן הוא כיצד פרספקטיבות חברתיות ואישיות מעצבות את מה שאנו נוטים לסלוח עליו או לגנות.