אתיקה

אריסטו מתחיל בקביעה שאובדן שליטה על הכעס (חוסר איפוק ביחס לכעס) הוא פחות מביש או פגום מאובדן שליטה על התאוות הפיזיות או הרצונות (כמו כמיהות להנאה או התמכרות). הוא בעצם מכין את הקרקע להסביר מדוע התפרצות כעס אינה מוסרית באותה מידה כמו להיכנע ליצרים או רצונות בסיסיים ללא איפוק.

אריסטו מתאר כיצד הכעס מגיב באופן אימפולסיבי, בצורה שמכירה חלקית בהיגיון אך אינה מעבדת אותו במלואו. הוא משווה את הכעס למשרת ששומע רק חלק מהפקודה וממהר לפעול לפני שהוא מבין את ההוראה בשלמותה, או לכלב שנובח מיד כששומע דפיקה בדלת, מבלי לבדוק אם האורח הוא איום או ידיד. הרעיון המרכזי הוא שהכעס מגיב במהירות ובתשוקה על סמך הבנה חלקית של המצב—הוא "שומע" את ההיגיון מספיק כדי להבין שמשהו עשוי לדרוש תגובה, אך אינו עוצר כדי להבין את ההקשר המלא או את הדרך הראויה לפעול. האימפולסיביות הזו קשורה לטבעו הלוהט והחסר סבלנות של הכעס עצמו.

אריסטו משווה בין האופן שבו כעס ותאווה מגיבים למחשבות או לתפיסות שלנו. הוא מסביר שכעס מתעורר כאשר אנו מפרשים שנעלבנו, שלא כיבדו אותנו או זלזלו בנו. הפירוש הזה – בין אם נוצר באמצעות חשיבה רציונלית או דמיון – גורם לכעס להגיב כאילו יש לו הצדקה להילחם או לנקום. למעשה, הכעס פועל במהירות, כמעט כמו רפלקס, על בסיס הפגיעה הנתפסת.

מצד שני, התאווה (הכמיהה או הרצון שלנו להנאה) אינה זקוקה להצדקה מוסרית או לנימוק. התאווה פשוט נמשכת לדבר הנתפס כמענג או מהנה, והיא מיד נעה לכיוון הגשמת הכמיהה הזו כמעט ללא מחשבה או שיקול דעת.

לכן, בעוד שהכעס מתפרץ משום שהוא "חושב" שיש לו סיבה (גם אם הוא טועה בהבנת המצב), התאווה כלל לא מטרידה את עצמה עם מחשבה – היא רק רודפת אחרי ההנאה. הבחנה זו יוצרת את הבסיס לטענתו המאוחרת יותר של אריסטו, לפיה ניתן לראות את הכעס כפחות מביש לעומת תאווה בלתי נשלטת.

אריסטו משווה בין שני סוגים של אובדן שליטה עצמית (או חוסר שליטה): אחד הקשור לכעס והשני לתשוקות פיזיות או תאוות. הוא טוען שחוסר שליטה הנובע מתשוקות (כמו תאווה או גרגרנות) הוא מביש יותר מאשר זה הנובע מכעס, והנה ההסבר לכך:

כעס, למרות היותו אימפולסיבי וחפוז, עדיין קשור במידה מסוימת להיגיון. כאשר אדם כועס, זה לעיתים קרובות בגלל שהוא מאמין—בין אם בצדק או בטעות—שאירע עוול או פגיעה. במובן הזה, הכעס "מקשיב" להיגיון, אך מגיב במהירות ובאופן בלתי רציונלי, כמו מישהו ששומע רק חצי מהסיפור וזועם לפני שהבין את המצב במלואו.

לעומת זאת, תאוות כמו רעב, תשוקה מינית או השתוקקות להנאה כלל לא "מקשיבות" להיגיון. הן עוקפות את הרציונליות לגמרי ופועלות מתוך דחפים בסיסיים בלבד. כאשר אדם נשלט על ידי תשוקות, זה מעיד על כך שהוא נשלט לגמרי על ידי רצונותיו, דבר שאריסטו רואה ככשל מביש יותר מאשר כשל בניהול תגובה מוסרית לפגיעה לכאורה. להיות בשליטה מוחלטת של התשוקות הגולמיות גורם לאדם להיראות יותר חסר שליטה מאלו שמנסים (גם אם בצורה כושלת) להגיב מוסרית לעוול נתפס.