אתיקה

אריסטו מבחין כאן בין סוגים שונים של התנהגויות או מצבים שעשויים להיראות דומים במבט ראשון, אך למעשה שונים באופן מהותי בשל הסיבה שלהם. במיוחד, הוא טוען שאם מצבו או התנהגותו של אדם נובעים באופן טבעי (למשל, משהו הטבוע בטבע שלהם), אין לקרוא לכך "חוסר שליטה" (היעדר היכולת לשלוט בתשוקות). לדוגמה, כשם שלא היינו מכנים נשים "חסרות שליטה" רק בשל תפקידן הפסיבי בתהליך הרבייה (שזהו היבט טבעי של תפקידן בתהליך הביולוגי), כך גם לא היינו מכנים מישהו חסר שליטה אם התנהגותו נובעת ממצב חולני שנגרם מהרגל או מחלה, ולא מבחירות שהוא עושה.

הדגש כאן הוא על הרעיון שחוסר שליטה אמיתי, במסגרת התפיסה של אריסטו, כרוך בכשל שליטה עצמית בתשוקות או בדחפים שאדם יכול היה לעמוד בהם ולהתגבר עליהם. מדובר בחולשה מוסרית ורצונית, ולא במצבים הנובעים מטבע האדם או מנסיבות בלתי נשלטות. בעצם, אריסטו מצמצם את מושג חוסר השליטה כך שיחול רק על כשלים מוסריים הנובעים מבחירות האדם, ולא על מצבים שאינם בשליטתו.

בחלק הזה אריסטו מנסה להבהיר שהתנהגויות או מצבים קיצוניים מסוימים, שחורגים מהפגמים האנושיים הרגילים (כמו כעס או חוסר שליטה עצמית), צריכים להיות מובנים בצורה יותר מדויקת ומורכבת. הוא משווה בין "חוסר שליטה" פשוט (היכולת המרוסנת להתמודד עם דחפים או תשוקות במצבים אנושיים רגילים) לבין מצבים יוצאי דופן או חריגים יותר.

לדוגמה, אם אדם לא יכול לשלוט בהתפרצויות הכעס שלו, אפשר לומר שהוא "חסר שליטה ביחס לכעס"; אך לא ניתן להגדירו באופן כללי כ"חסר שליטה" במובן הרגיל. במילים אחרות, חוסר השליטה שלו קשור לנושא רגשי או פסיכולוגי ספציפי, ולא לאי-יכולת כללית לפעול בהיגיון או לעקוב אחרי מה שהוא יודע כנכון.

אריסטו מציין שמצבים כאלה מובנים טוב יותר דרך "אנלוגיה" – הם אינם זהים לכשלים מוסריים רגילים (כמו פינוק יתר או ויתור עצמי מופרז). במובן מסוים, הם לא משתלבים באופן פשוט במסגרת של המידות הטובות או הפגמים, מכיוון שהם מושפעים מגורמים עמוקים ומורכבים יותר (כמו הרגלים קיצוניים, הטבע, או אפילו מחלה).

אריסטו מסווג מצבי קיצוניות שליליים באופי – כמו פחד מופרז, פינוק מופרז, כעס מוגזם או טיפשות – ומסביר את הגורמים שלהם. הוא טוען שמצבים קיצוניים אלו מתחלקים לשתי קטגוריות: חייתיים או חולניים.

- מצבים חייתיים הם בסיסיים יותר ונובעים ממשהו שדומה לנטיות חייתיות או אי-רציונליות. לדוגמה, אדם שמפחד מכל דבר – חריקה של עכבר או כל איום קטן – סובל מפחדנות חייתית. אריסטו מצביע על קבוצות מסוימות של אנשים (כמו ברברים רחוקים בתקופתו) כדוגמאות לכאלו שהם באופן טבעי חסרי מחשבה ונשלטים על ידי אינסטינקטים תחתונים, חיים ללא חשיבה גבוהה. למרות שגישה זו משקפת את ההטיות התרבותיות של זמנו, הנקודה שהוא מעלה היא שהתנהגויות כאלו נראות כנובעות יותר מהטבע או מחוסר התפתחות של ההיגיון.

- מצבים חולניים, לעומת זאת, נובעים ממחלה או מצב לא נורמלי. לדוגמה, אדם עשוי להפוך לפחדני מופרז לא בגלל טבעו, אלא משום שהוא סובל ממחלה או ממצב פסיכולוגי, כמו טירוף או אפילפסיה. באופן דומה, טיפשות עשויה להופיע לא כתכונה טבעית אלא בגלל שמצבו המנטלי הופרע כתוצאה מסיבה פיזית או חולנית.

בעצם, אריסטו טוען שבעוד שאנשים יכולים להפגין מצבי קיצון שליליים, שורש הבעיה הוא מה שחשוב. חייתיות היא כמו טבע מושרש עמוק, בעוד שמצבים חולניים נובעים מתנאים שמפריעים לתפקוד התקין. אלו שונים מהמידות הרעות היומיומיות שאנשים מפתחים מתוך בחירות או הרגלים רעים.

אריסטו אומר שחלק מהרצונות או הנטיות הקיצוניות או הלא-טבעיות – בין אם הם אכזריים (כגון אלו הנובעים מאינסטינקטים גולמיים) או פתולוגיים (הנובעים ממחלה או מהרגל) – עשויים להופיע מדי פעם אצל אדם, אך הם לא בהכרח משתלטים עליו או שולטים בו. לדוגמה, אדם כמו פלאריס (דמות שמקושרת לעיתים עם אכזריות) עשוי לחוות דחף מפלצתי, כמו רצון לבצע מעשה מזעזע (כגון קניבליזם או התנהגויות לא טבעיות אחרות), אך עדיין עשוי להימנע ולבחור שלא לפעול על פיו. עם זאת, ייתכן גם מצב שבו אדם נכנע לחלוטין לדחפים הללו, ומאפשר להם להשתלט עליו ולהכתיב את התנהגותו. במילים אחרות, יש הבחנה בין עצם קיום הרגשות הללו לבין להיות נשלט על ידם.

אריסטו מבצע כאן הבחנה חשובה בנוגע לטבען של מעידות מוסריות והתנהגויות. בעצם, הוא טוען שישנם סוגים שונים של "רשעות" או "רוע", ולא כולם צריכים להישפט באותו אופן.

כאשר התנהגותו של אדם או הפגם שבו נובעים מבחירות אנושיות ומהתמסרות עצמית לתשוקות (כמו כניעה לפיתויים של אוכל, שתייה או הנאה), אריסטו מכנה זאת "רשעות" או "חולשת רצון" במובן הישיר (ללא תוספת של תיאורים). סוג זה של חולשת רצון הוא כישלון אנושי גרידא—חוסר שליטה עצמית מול תשוקות, שבו אדם פועל ביודעין בניגוד למה שהגיוני או מוסרי.

עם זאת, קיימים סוגים אחרים, קיצוניים או בלתי טבעיים, של התנהגות רעה, החורגים מהחולשה האנושית הרגילה. לדוגמה, התנהגויות שנובעות מטבע חייתי (כמו מישהו הפועל באופן שאינו רציונלי כלל, כמו חיה) או ממצב של מחלה או הפרעה (מה שאריסטו מכנה מצבים "חולניים", כמו שיגעון או דחפים בלתי נשלטים הנובעים ממחלה) אינם זהים לרשעות האנושית הרגילה. אלה הם מצבים שיש להם מאפיינים ייחודיים—הוא מכנה אותם "חייתיים" או "חולניים" משום שאינם נובעים לחלוטין מבחירה מודעת או מהנטיות האנושיות הרגילות כלפי פינוק עצמי.

בקצרה, אריסטו מדגיש שרק התמסרות עצמית ברמה האנושית (כמו כניעה לעצלות או לזללנות) היא "חולשת רצון" במובן הצר. התנהגויות קיצוניות ובלתי טבעיות הקשורות לביולוגיה, מחלות או שיגעון שייכות לקטגוריה שונה לחלוטין, גם אם לעיתים הן עשויות להיראות דומות למעידות מוסריות של בני אדם.