ספר 7 / פרק 4
פסקה 5 - תאוות ותענוגות באתיקה
הסבר - חלק אחר חלק
"עתה, התשוקות והתענוגות נחלקים לכמה סוגים: יש כאלה ששייכים למשהו שבמהותו הוא נאצל וטוב, כי דברים מסוימים שהם נעימים הם מטבעם ראויים לבחירה. לעומתם, יש דברים שהם הפוכים לכך, ויש כאלה שנמצאים באמצע, לפי ההבחנה שלנו קודם לכן – לדוגמה: עושר, רווח, ניצחון וכבוד."
אריסטו אומר שלא כל התשוקות וההנאות הן זהות. ישנן תשוקות ודברים שמביאים לנו הנאה שהם מעצם טבעם טובים—מטבעם הם נאצלים וכדאי לבחור בהם. לעומת זאת, ישנם כאלה שהם ההפך, כלומר הם מזיקים או לא ראויים לרדיפה. בנוסף, ישנם כאלה שנמצאים באמצע — הם לא טובים או רעים באופן מוחלט, אלא תלויים באופן שבו אנו פועלים לגביהם. הוא מביא דוגמאות כמו עושר, רווח, ניצחון וכבוד, שנמצאים בקטגוריה הזאת. הדברים הללו יכולים להיות טובים, אך רק אם ניגשים אליהם בדרך הנכונה ובמידה המתאימה.
"ביחס לכלל הדברים, בין אם הם מהסוג הזה או מסוג ביניים, אין מאשימים אנשים על כך שהם מושפעים מהם, משתוקקים אליהם או אוהבים אותם, אלא על הדרך שבה הם עושים זאת, כלומר, על כך שהם מגזימים בכך."
החלק הזה אומר שאין זה בהכרח לא נכון או ראוי לגינוי כשאנשים חושקים או נמשכים לדברים שונים, בין אם הם טובים מיסודם, בינוניים או אפילו פחות נעלים. לחשוק בדברים כמו עושר, כבוד או תענוג זה טבעי ומקובל. מה שהופך לבעיה הוא כיצד אנשים חווים או רודפים אחרי תשוקות אלו—במיוחד כשהם מגיעים לעודף. כלומר, הבעיה אינה בתשוקה עצמה, אלא בכך שהיא הופכת מוגזמת או חורגת מאיזון.
"זו הסיבה שכל אלו אשר חורגים מהמידה הראויה ונכנעים או שואפים לעסוק באחד הדברים שהם באופן טבעי נאצלים וטובים – כמו אלו שמתעסקים יותר מהראוי בכבוד, בילדים או בהורים – אינם רעים (מפני שגם אלו הם דברים טובים, ואנשים שמקדישים להם תשומת לב זוכים לשבחים); אך בכל זאת, גם בהם יש מקום לעודף ולחריגה מהמינון הנכון – כמו למשל אם אדם ילחם אפילו באלים, כפי שעשתה ניובה, או יקדיש את עצמו לאביו בצורה מוגזמת, כמו סאטירוס שכונה "הבן המסור", אשר נחשב לטיפש במיוחד בעניין הזה."
אריסטו אומר שישנם עיסוקים או ערכים, כמו כבוד, טיפול בילדים או מסירות להורים, שהם באופן טבעי טובים—כלומר, נעלים וראויים לשבח בשל טבעם. אם מישהו מתמקד בדברים האלו, החברה בדרך כלל תומכת ומשבחת אותו. עם זאת, אפילו כאשר עוסקים בדברים "טובים" האלו, עודף עדיין יכול להיות בעייתי.
הוא מדגים את הנקודה הזו בעזרת דוגמאות: ניובה, מהמיתולוגיה היוונית, אהבה את ילדיה כל כך עד שזילזלה באלים, מה שהסתיים באסון. באופן דומה, סאטירוס, שכונה "שומר מצוות האב," היה כה מסור לאביו עד שנחשב לטיפש או מגוחך. הדוגמאות האלו מדגישות כיצד גם תכונות חיוביות (כמו מסירות משפחתית או אהבת הכבוד) יכולות להפוך לפגומות אם נלקחות לקיצוניות שמאבדת את האיזון.
בקיצור, להיות "יותר מדי" ממשהו טוב, גם אם הוא נעלה במהותו, עשוי להוביל לנזק או להפוך לחיסרון, משום שזה חורג מהמידה הסבירה או המתאימה.
"אין רשע, אם כך, בנוגע לדברים אלו, מהסיבה שהוזכרה, כלומר, שכל אחד מהם הוא מטבעו דבר שראוי לבחור בו למען עצמו; אך הגזמות ביחס אליהם הן רעות ויש להימנע מהן."
אריסטו מסביר שישנם דברים כמו כבוד, אהבה למשפחה או עושר שהם באופן טבעי טובים או נאצלים, ושווה באופן טבעי לשאוף אליהם למען עצמם. עם זאת, גם עם הדברים הטובים הללו, יכולה להיות הפרזה—עודף—שהופך את מה שמחובר לחיובי למזיק או לא רצוי. השאיפה לדברים הללו אינה שגויה בפני עצמה, אך ההגזמה בהם או החתירה אליהם באופן מוגזם היא דבר שלילי שצריך להימנע ממנו. במילים אחרות, איזון הוא המפתח, אפילו כאשר מדובר בשאיפה למה שטוב.
"באופן דומה, אין חוסר שליטה ביחס לדברים אלו; שכן חוסר שליטה הוא לא רק משהו שיש להימנע ממנו, אלא גם דבר הראוי לגינוי. אך בשל הדמיון במצב הרגשי, אנשים משתמשים במונח "חוסר שליטה" ומוסיפים בכל מקרה את התחום שבו מדובר. כמו שניתן לכנות רופא גרוע או שחקן גרוע מבלי לכנותם באופן כללי "רעים"."
אריסטו עושה הבחנה עדינה לגבי האופן שבו אנו משתמשים במונח "חוסר שליטה עצמית" (incontinence). הוא מסביר כי "חוסר שליטה עצמית" הוא דבר שניתן להאשים בו, משום שהוא כרוך בכניעה לתשוקות או לדחפים במצבים שבהם אין זה ראוי. עם זאת, אנשים נוטים להשתמש במונח הזה בצורה חופשית או מטפורית, ולהחילו במגוון מצבים שבהם הוא אינו מתאים באופן מדויק. לדוגמה, הוא משווה זאת לכינוי מישהו "רופא גרוע" או "שחקן גרוע." כינויים אלה אינם מרמזים שהאדם רע באופן מוסרי, אלא הם תלויים בהקשר. באופן דומה, כאשר אנשים אומרים שמישהו "חסר שליטה עצמית" בדברים כמו כעס, כבוד או עושר, הם משתמשים במונח בצורה מטאפורית, מכיוון שהרעיון המרכזי של חוסר שליטה עצמית אמיתי מתייחס רק לחולשות מוסריות מסוימות, במיוחד כאלה הקשורות להנאות פיזיות כמו אוכל, שתייה ומין.
"כפי שבמקרה זה איננו משתמשים במונח באופן חד משמעי, משום שכל אחד מהתנאים הללו אינו ממש "ערעור עצמי" אלא רק דומה לו, כך גם במקרה האחר יש לראות כחוסר שליטה וכשליטה רק את מה שקשור לאותם נושאים כמו מתינות ולהיטות יתר. אך אנו משתמשים במונח גם ביחס לכעס בשל הדמיון ביניהם; ולכן אנו אומרים בצורה מסויגת "חסר שליטה ביחס לכעס", כמו שאנו אומרים "חסר שליטה ביחס לכבוד" או "חסר שליטה ביחס לרווח"."
אריסטו מבצע כאן הבחנה מדויקת לגבי השימוש במונח "חוסר שליטה עצמית" (או "אי-ניצוח עצמי"). הוא טוען שהמושג "חוסר שליטה עצמית" צריך להתמקד בעיקר באותם תחומים כמו מתינות (איפוק) והוללות – כלומר, הנאות ותשוקות, ובמיוחד אלה הגופניות או החושניות. לדוגמה, אם מישהו חסר שליטה עצמית בנוגע לאכילה, שתייה או מין, זה משתלב באופן ישיר ברעיון של חוסר שליטה הקשור למתינות.
עם זאת, אנשים משתמשים לעיתים במונח "חוסר שליטה עצמית" באופן רחב יותר ומטפורי, כדי לתאר חוסר שליטה בתחומים אחרים, כמו כעס או שאפתנות (לדוגמה, רדיפה מוגזמת אחר כבוד או עושר). כשמדובר בכך, אומר אריסטו, הם למעשה לא מדברים על "חוסר שליטה עצמית" במשמעותה המדויקת, אלא על משהו שדומה לה. לכן, במקרים כאלה אנחנו מוסיפים הבחנה – לדוגמה, "חוסר שליטה עצמית בנוגע לכעס" או "חוסר שליטה עצמית בנוגע לרווח".
בקצרה: חוסר שליטה אמיתי מתייחס להנאות פיזיות, בעוד שיתר השימושים במונח (למשל כעס או שאפתנות) הם רק השוואות או אנלוגיות, שכן הם חולקים תחושה דומה של עודף או חוסר איזון.