אתיקה

אריסטו אומר שאדם שמתמכר לתענוגות באמת אינו רק מישהו שנכנע לתשוקות או רצונות חזקים (כי זה עשוי להיות קשה יותר לעמוד בפני הדחף כשהוא עז). במקום זאת, אדם כזה הוא מישהו שרודף אחרי תענוגות מופרזים או נמנע אפילו מאי-נוחות קלה גם כשאין לו רצון טבעי חזק לתענוג או להקלה על כאב. במילים אחרות, ההתנהגות שלו אינה מונעת מדחפים בלתי נשלטים אלא מזלזול מכוון במתינות ובשליטה עצמית.

אריסטו מבצע כאן הבחנה חשובה. הוא טוען שמי שמחפש תענוגות מופרזים או נמנע מאי נוחות מתונה ללא דחפים או תשוקות חזקים, הוא למעשה מפונק יותר ממי שפועל כך בשל תשוקות עזות או צרכים דחופים. מדוע? מכיוון שהאדם הראשון מתנהג בצורה זו אף על פי שהתשוקות שלו חלשות או אינן קיימות בכלל. הדבר חושף פגם עמוק יותר באופיו - הוא מתנהג בצורה מוגזמת ללא סיבה משכנעת.

כאן אריסטו מעלה שאלה מעוררת מחשבה: אם אדם זה, שכבר מגזים בהתנהגותו ללא תשוקות חזקות, היה בעל תשוקות עזות או צרכים כואבים המניעים את התנהגותו, עד כמה גרועה הייתה הופכת התנהגותו אז? למעשה, הוא אומר כי היעדר השליטה העצמית שלו היה מדרדר עוד יותר. הדבר מדגיש ליקוי פנימי ביכולתו לווסת את התנהגותו ולקבל החלטות רציונליות.