אתיקה

אריסטו משווה בין סוגים שונים של חוסר ריסון (חוסר שליטה עצמית). כאן הוא מתמקד באנשים שמתקשים במיוחד עם הנאות וכאבים גופניים – דברים הקשורים לתחושות פיזיות כמו רעב, צימאון, חום, קור וחוויות מגע וטעם אחרות. אלו הן ההנאות והכאבים שגם אנשים מתונים (בעלי שליטה עצמית) ומופרזים (שמתמכרים להנאה בצורה מוגזמת) מתמודדים איתם.

עם זאת, אריסטו מדגיש שמי שנכנע להנאות גופניות מוגזמות – או נמנע מאי-נוחות פיזית – לא מפני שהוא רוצה בכך אלא בניגוד לשיקול דעתו הראוי, נקרא "חסר ריסון" במובן הכללי. כלומר, חוסר השליטה שלו אינו קשור דווקא לאזור מסוים כמו כעס או שאפתנות (שם אנשים עלולים גם כן להפגין חוסר שליטה), אלא נוגע לתשוקות הפיזיות הבסיסיות בכללותן.

במילים פשוטות: אם עמוק בפנים אתה יודע שלא כדאי לך לאכול את פרוסת העוגה הנוספת, אבל אתה עושה זאת בכל זאת (בניגוד לשיקול הדעת הטוב שלך), אריסטו היה מכנה זאת "התנהגות חסרת ריסון" במובן הישיר והכללי.

אריסטו אומר שכאשר אנשים נכנעים בקלות יתרה להנאות גופניות – כמו אכילה מופרזת, שתייה מוגזמת, או הנאות חושניות – הם לעיתים קרובות מכונים "רכים". המונח הזה משקף חולשה או חוסר חוסן ביכולת להתנגד לדחפים הגופניים המיידיים הללו. עם זאת, הכינוי "רכות" אינו משמש בדרך כלל לתיאור אנשים שמתקשים או נכשלים בשליטה בתחומים כמו כעס, שאפתנות או חיפוש כבוד. ההבדל הזה מדגיש איך החברה נוטה לראות כניעה להנאות גופניות כסוג מסוים של חולשה מוסרית, שונה מסוגים אחרים של התנהגות שאינה מרוסנת.

אריסטו מבצע הבחנה בין סוגים שונים של אנשים, בהתבסס על האופן שבו הם מתייחסים לעינוגים ולכאבים, במיוחד אלה הקשורים לגוף כמו רעב, צמא ונוחות פיזית. הוא מסביר כי אנו נוהגים לחלק את האנשים לשני זוגות בהתאם לאופן שבו הם מתמודדים עם הדברים הללו:

1. אנשים חסרי שליטה ומפונקים: אנשים אלה עוסקים באותם העינוגים והכאבים, אך בצורה שונה. האדם החסר שליטה נאבק באיפוק עצמי – הוא פועל בניגוד לשיפוט שלו עצמו, רודף אחר עינוגים מופרזים או נמנע מאי-נוחות, אף שהוא יודע שזה אינו הדבר הנכון. לעומת זאת, האדם המפונק בוחר במודע בחיים של עודף; הוא מאמץ לחלוטין את רדיפת העינוג מבלי לחוש קונפליקט פנימי.

2. אנשים בעלי שליטה ומאופקים: גם סוג זה עוסק בעינוגים ובכאבים, אך באופן שונה. האדם הבעל שליטה חש תשוקות לעודף או לפינוק, אך מצליח להפעיל איפוק עצמי – הוא מתנגד לדחפים אלה ופועל בהתאם להיגיון או לשיפוט הנכון שלו. לעומתו, האדם המאופק אינו חש תשוקות מופרזות מלכתחילה; תשוקותיו מסודרות באופן טבעי, והן משתלבות בקלות עם מה שהגיוני.

הנקודה המרכזית של אריסטו היא זו: אף שכל האנשים הללו עוסקים באותה קטגוריה של עינוגים וכאבים, ההבדל ביניהם טמון ביחס שלהם לכך – האם הם פועלים מתוך בחירה מודעת, קונפליקט פנימי, או התאמה טבעית.