ספר 7 / פרק 4
פסקה 2 - ההבחנה בין הנאות הכרחיות להנאות שאינן הכרחיות
הסבר - חלק אחר חלק
"כעת, מתוך הדברים שמביאים הנאה, ישנם כאלה שהם הכרחיים, ואחרים שהם רצויים בפני עצמם אך עשויים להגיע למצב של עודפות. הגורמים הגופניים להנאה הם הכרחיים (בכך אני מתכוון הן לדברים הקשורים במזון והן לאלה הקשורים ביחסי מין, כלומר העניינים הגופניים שבהם עסקנו כשהגדרנו את העונג ואת היכולת לשלוט בתאוות), בעוד שאחרים אינם הכרחיים אך עדיין רצויים בפני עצמם (כמו ניצחון, כבוד, עושר ודברים טובים ונעימים מהסוג הזה)."
אריסטו מבדיל בין שני סוגי הנאות. יש הנאות חיוניות לחיים ולהישרדות, כמו אלה הקשורות לצרכים גופניים בסיסיים כגון אכילה ורבייה. אלו הנאות שקשורות לקיום הפיזי שלנו, והן עולות לדיון כאשר מדברים על מידות כמו שליטה עצמית (איפוק) או היעדר שליטה זו (הוללות).
לעומת זאת, ישנן הנאות שאינן חיוניות להישרדות, אך הן עדיין נחשבות רצויות או "ראויות לבחירה" בשל הערך הטמון בהן בפני עצמן. דוגמאות לכך כוללות הישגים כמו ניצחון, קבלת כבוד מאחרים, השגת עושר, או התנסות בדברים "טובים ונעימים" באופן כללי שמשפרים את חיינו. הנאות אלו נחשבות טובות בפני עצמן, אך הן עלולות להפוך לבעייתיות אם רודפים אחריהן בהגזמה, דבר שמוציא אותן מאיזון עם מה שהוא סביר או מידתי. למעשה, אריסטו מבהיר שלא כל ההנאות שוות, והטבע שלהן קובע כיצד הן קשורות לאופיינו המוסרי.
"כך, אלה שמגזימים ביחס לדברים הללו, בניגוד לכלל הנכון שבתוכם, אינם נקראים פשוט "חסרי שליטה", אלא "חסרי שליטה ביחס לכסף, רווח, כבוד או כעס". הם אינם נקראים חסרי שליטה באופן מוחלט, מכיוון שהם שונים מחסרי שליטה באמת ונקראים כך רק בשל דמיון מסוים."
אריסטו מבחין בין סוגים שונים של "חוסר שליטה עצמית" (או "אי-ריסון"). הוא מסביר שאנשים שמגזימים בדברים כמו כסף, שאפתנות, כבוד או כעס, אינם מכונים "חסרי שליטה עצמית" באופן כללי. במקום זאת, הם מתוארים כחסרי שליטה עצמית בהקשר לתחום ספציפי – למשל, "חסרי שליטה עצמית ביחס לכסף" או "חסרי שליטה עצמית ביחס לכעס". זאת מכיוון שחוסר השליטה שלהם ממוקד באספקט מסוים של החיים, ואינו זהה לחוסר השליטה העצמית הבסיסי והכוללני יותר, אשר קשור להנאות פיזיות ונוגע לאופי המוסרי של האדם. לכן, התנהגותם דומה רק באופן חלקי למה שאריסטו רואה כחוסר שליטה אמיתי.
"(השוו למקרה של אנתרופוס (האדם), שזכה בתחרות במשחקים האולימפיים; במקרה שלו, ההגדרה הכללית של "אדם" הייתה שונה במעט מההגדרה הייחודית לו, אך בכל זאת היא הייתה שונה.)"
חלק זה הוא משל שאריסטו משתמש בו כדי להבהיר את ההבחנה בין מקרים כלליים למקרים ספציפיים. הוא מתייחס לאנתרופוס, אדם שזכה בתחרות במשחקים האולימפיים. ההגדרה הכללית של "אדם" כוללת את כל בני האנוש, אך יש הבחנה מסוימת כאשר מיישמים אותה על אדם ספציפי כמו האתלט המנצח הזה. בעוד שאנתרופוס הוא עדיין "אדם" במובן הרחב, הזהות הספציפית שלו כ"מי שניצח באולימפיאדה" מבדילה אותו בדרך ייחודית.
אריסטו משתמש בהשוואה זו כדי לבחון כיצד אנו מסווגים תכונות, כגון "אי-שליטה". בדיוק כמו שההגדרה של "אדם" יכולה להשתנות במעט כאשר היא מיושמת על אדם מסוים, גם המושג של "אי-שליטה" משתנה בהתאם לשאלה אם הוא נבחן במובן הכללי או בהקשרים ספציפיים (לדוגמה, אי-שליטה בכסף, בכעס, או בתענוגות שאינם גופניים). הנקודה החשובה היא שהגדרות כלליות וספציפיות קשורות זו לזו, אך אינן זהות לחלוטין.
"זאת ניתן לראות בכך שחוסר שליטה עצמית, בין אם באופן כללי או ביחס לתענוג גופני מסוים, נתפס לא רק כפגם אלא גם כסוג של רשע מוסרי, בעוד שאנשים שאינם שולטים בעצמם בתחומים אחרים אינם זוכים לאותו גינוי."
כאן אריסטו מציין הבחנה מרכזית באופן שבו החברה שופטת סוגים שונים של חוסר שליטה עצמית, או "אי-התגברות על יצרים." הוא טוען שכאשר מדובר בחוסר שליטה על הנאות גופניות (כמו אכילת יתר, שתייה או מין), זה לא רק נתפס כפגם אישי אלא ככשל מוסרי עמוק יותר — מידה רעה (רשעות מוסרית). זאת משום שהנאות אלו קשורות באופן ישיר לטבע הפיזי שלנו וליצרים הבסיסיים, שיש בהם תחושת דחיפות והכרח.
לעומת זאת, איבוד שליטה בתחומים אחרים, כמו כסף, שאפתנות או כעס, למרות שגם זה בעייתי, אינו נושא את אותו מטען מוסרי. אנשים עשויים לראות בכך התנהגות לא נאותה, אך זה לא מגונה באותה מידה של מידה רעה. ההבדל בשיפוט הזה משקף תחושה תרבותית עמוקה יותר, שלפיה הנאות גופניות הן יסודיות יותר ולכן דורשות משמעת עצמית חזקה יותר כדי לנהלן באחריות.