ספר 7 / פרק 3
פסקה 5 - פתרון הבורות והיעדר השליטה העצמית.
הסבר - חלק אחר חלק
"ההסבר על איך הבורות מתפוגגת ואיך האדם הלא-מאופק חוזר לידיעתו, זהה למקרה של אדם שיכור או ישן, והוא אינו ייחודי למצב זה; עלינו לפנות אל חוקרי מדעי הטבע כדי להבין זאת."
בחלק זה, אריסטו מסביר שכאשר אדם שהוא חסר שליטה עצמית משיב לעצמו את המודעות או הידע שלו, התהליך דומה למה שקורה כשאדם מתעורר משינה או מתפכח משתייה. למעשה, סוג כזה של "בורות" או אובדן מודעות מעשית – כמו כאשר תשוקה או רגשות חזקים משתלטים על שיקול הדעת של האדם – הוא זמני. ה"חזרה" לידע אינה ייחודית לחוסר שליטה עצמית, אלא תואמת עקרונות כלליים של איך בני אדם משיגים חזרה את הבהירות לאחר שהמצב המפריע (כגון שינה, שכרות או הצפה רגשית) נפתר. הוא רומז שהבנת התהליך העמוק יותר, הפיזיולוגי או הטבעי, היא משימה עבור אלה העוסקים במדעי הטבע או הביולוגיה, ולא בהכרח עבור הפילוסופיה.
"כעת, ההנחה האחרונה היא גם דעה על אובייקט הנתפס בחושים וגם זו שמנחה את פעולותינו. במצב של סערת רגשות, האדם או שאינו מחזיק בה כלל, או שמחזיק בה באופן שבו "להחזיק בידע" אינו אומר באמת לדעת, אלא רק לדבר עליו – כמו אדם שיכור שיכול לשנן את שיריו של אמפדוקלס מבלי להבין אותם."
אריסטו מסביר שכאשר אדם נשלט על ידי רגשות חזקים או תשוקות, הוא עלול לאבד גישה לסוג מסוים של ידע מעשי שמכוון את פעולותיו. אובדן זה אינו בהכרח נובע מכך שהוא לא יודע את האמת מבחינה עמוקה יותר, אלא מכך שמצבו הרגשי משבש את הדרך שבה הוא מיישם או פועל על פי הידע הזה. הוא משווה זאת לאדם שיכור שיכול אולי לצטט משהו שהוא זכר בעל פה, כמו פסוקי המשורר אמפדוקלס, אך ללא הבנה אמיתית או שליטה מלאה במה שהוא אומר. בעצם, לדעת משהו באופן תיאורטי ולפעול על פיו במעשה הם לא בהכרח אותו הדבר, במיוחד כאשר רגשות מפריעים.
"ומכיוון שהמושג הפרטי (ה"פרטיקולרי") אינו אוניברסלי ואינו מהווה באופן שווה מושא לידיעה מדעית כמו המושג האוניברסלי, נראה שהתוצאה היא בדיוק מה שסוקרטס ביקש להוכיח; שהמצב של חוסר שליטה עצמית (אקרסיה) אינו נובע מתוך נוכחות של מה שנחשב לידיעה אמיתית, וגם לא מדובר בכך שידיעה זו נגררת על ידי מצב של תשוקה, אלא שמדובר בידיעה המבוססת על תפיסה חושית."
הקטע הזה עוסק ברעיון שכאשר מישהו פועל בצורה פתיינית (כלומר, בניגוד להכרה השכלית שלו, מונע על ידי רגשות או דחפים), זה לא קורה בגלל שהוא חסר ידע אוניברסלי (הבנה רחבה ורציונלית של נכון ולא נכון). במקום זאת, התנהגות זו נובעת מכשל ביישום נכון של מה שהוא תופס במצב מסוים—מה שאריסטו מכנה "ידע תפיסתי".
הנה ההבחנה המרכזית:
- ידע אוניברסלי מתייחס לעקרונות כלליים, כמו "עודף סוכר לא בריא" או "ראוי לפעול מתוך שליטה עצמית."
- ידע תפיסתי קשור למצב מסוים. לדוגמה, "העוגה הספציפית הזו שמולי היא סוכרית ולא בריאה."
אריסטו אומר שהפתיינות אינה נובעת מכשל בהיגיון האוניברסלי—אנשים עדיין יודעים באופן שכלי את העקרונות הכלליים של מה שטוב ומה שרע. במקום זאת, הבעיה מתרחשת בתחום הידע התפיסתי—האדם לא תופס באופן מלא או מפנים את המצב הספציפי שבו הוא נמצא כרגע. רגשות או תשוקות מבלבלים את שיקול הדעת שלהם, ומקשים עליהם לפעול בהתאם לידע האוניברסלי שלהם.
זה ממחיש את התובנה של סוקרטס (שאריסטו מתייחס אליה): אנשים לא פועלים באימפולסיביות כי הם חסרים outright את ה"ידע" או ההבנה, אלא בגלל שהם נכשלים ביישומו הנכון ברגע הנוכחי. זהו כשל בגישור הפער בין ידיעת האמת האוניברסלית לבין הכרת הרלוונטיות שלה לבחירות המיידיות.
"זוהי התשובה המסתפקת לשאלת הפעולה עם ידע וללא ידע, וכיצד אפשרי להתנהג בחוסר שליטה עצמית למרות הידע."
אריסטו מסכם את בחינתו לגבי כיצד אנשים יכולים לפעול בניגוד לשיקול דעתם הטוב ביותר (חוסר איפוק) תוך שהם עדיין מחזיקים בידע. הוא טוען כי הסתירה לכאורה הזו ניתנת להסבר באמצעות הבחנה בין סוגי ידע שונים. כאשר אנשים פועלים בחוסר איפוק, זה לא בגלל שהם חסרים ידע אוניברסלי (אמת עקרונית ורחבה), אלא מפני שבמצב של תשוקה או רגש חזק הם נכשלים ביישום הנכון של ידע מעשי או תפיסתי (מודעות ספציפית למצב) לפעולות שלהם.
במהותו, כאשר מישהו יודע מה נכון אבל לא פועל בהתאם, זה לא נובע משכחת עקרונות המוסר שלו או מהתעלמות מהם. במקום זאת, הרגשות או התשוקות שלהם מעמעמים באופן זמני את יכולתם לפעול לפי הידע שלהם, בדומה למצב של שכרות או שינה. הידע הגבוה שלהם קיים, אבל אינו מדריך אותם באופן פעיל. אריסטו מציע שזהו ההסבר לשאלה כיצד אדם יכול לפעול בניגוד לשיפוטו הטוב ביותר ועדיין "להחזיק בידע".