ספר 7 / פרק 3
פסקה 4 - חוסר שליטה עצמית והשפעת התשוקות
הסבר - חלק אחר חלק
"יתרה מכך, (ג) החזקה בידע, במובן שונה מאלה שצוינו קודם, היא משהו שמתרחש אצל בני אדם; שכן במקרה של החזקת ידע אך אי-שימוש בו, אנו מבחינים בהבדל במצב, שמאפשר את האפשרות להחזיק בידע במובן מסוים, אך באותו זמן כאילו לא להחזיק בו, כמו בדוגמאות של אדם ישן, משוגע, או שיכור."
אריסטו מסביר כאן שיש דרך נוספת שבה אפשר "להחזיק בידע," אך לא להשתמש בו בפועל. לפעמים אנשים מחזיקים ידע במחשבותיהם, אך אינם מצליחים ליישם אותו, כי המצב הנפשי או הפיזי שלהם מונע זאת. הוא משתמש בדוגמאות כמו להיות ישן, משוגע או שיכור כדי להמחיש זאת. במצבים אלו, לאדם עדיין יש את הידע "בתוכו", אך הוא אינו במצב שבו הוא יכול להשתמש בו בצורה רציונלית או יעילה. הדבר מדגיש שידע לא תמיד נגיש או פעיל מידית, ותלוי במצבו של האדם.
"אך כעת, זוהי בדיוק מצבם של בני אדם תחת השפעת רגשות סוערים; שכן התפרצויות של כעס, תשוקות מיניות ורגשות אחרים דומים, כפי שברור, אכן משנות את מצב גופנו, ולחלק מהאנשים הן אף גורמות להתפרצויות של שיגעון. אם כן, מובן מאליו שיש לומר שאנשים חסרי שליטה עצמית מצויים במצב דומה לזה של אנשים הישנים, משוגעים או שיכורים."
אריסטו אומר כאן שאנשים שפועלים בצורה "חסרת ריסון" (כלומר, פועלים על פי הדחפים או הרצונות שלהם ללא שליטה עצמית, גם כשהם "יודעים אחרת") נמצאים במצב דומה לאנשים שהם ישנים, מטורפים או שיכורים. למה? מכיוון שרגשות או תשוקות חזקים – כמו כעס או תשוקה מינית – יכולים להשפיע עלינו פיזית ונפשית. התשוקות האלו יכולות להוציא אותנו מאיזון, לעוות את האופן שבו אנחנו חושבים ופועלים, כמעט כאילו ההיגיון שלנו "מושבת" באופן זמני. כמו שיכור או מטורף, אלו המונעים על ידי תשוקה עוצמתית מאבדים את הבהירות הרגילה של השיפוט והשליטה העצמית שלהם.
"העובדה שאנשים משתמשים בשפה הנובעת מידע אינה מוכיחה דבר; שכן אפילו אנשים שנמצאים תחת השפעתם של תשוקות אלו מביעים הוכחות מדעיות וציטוטים משירתו של אמפדוקלס, ואותם אלו שרק התחילו ללמוד תחום מדעי יכולים לשזור יחד את מונחיו, אך עדיין לא יודעים אותו באמת. זאת מפני שעל הידע להפוך לחלק מעצמם, ודבר זה דורש זמן. לכן, עלינו להניח שהשימוש בשפה על ידי אנשים במצב של חולשה אינו מעיד על דבר יותר מאשר הדיבור שתפקידו לשרת שחקנים על הבמה."
בקטע הזה, אריסטו מסביר שמעצם העובדה שמישהו מסוגל לומר משהו שמשקף ידע, זה לא אומר בהכרח שהוא באמת יודע או מפנים את הידע הזה לעומקו. לדוגמה, גם כאשר אנשים מוצפים ברגשות או תשוקות חזקות (כמו כעס או תשוקה), הם עשויים עדיין להיות מסוגלים לצטט עובדות אינטלקטואליות, תיאוריות מדעיות או אפילו שירה. עם זאת, סוג כזה של "ידע" הוא שטחי; הוא לא התעצב בתוכם לעומק ולא השתלב בהתנהגות שלהם. זה כמו מישהו שלמד בעל פה מונחים משיעור מדעים, אבל לא הפנים את המשמעות של הדברים או למד ליישם אותם בפועל.
אריסטו משווה את זה לשחקנים על במה: שחקנים עשויים לשאת מונולוגים שנשמעים חכמים או ידעניים, אבל הם רק מבצעים תפקיד—זה לא אומר שהם מאמינים או מבינים באמת את מה שהם אומרים. ההשוואה הזו מדגישה את הפער בין לומר את הדברים הנכונים לבין לפעול על בסיס ידע אמיתי. עבור אריסטו, ידע אמיתי דורש תרגול וזמן כדי שהוא ייהפך לחלק בלתי נפרד מהאדם, כזה שמנחה את פעולותיו בעקביות, גם במצבים של עוצמות רגשיות חזקות.
"שוב, ניתן גם לראות את הסיבה כך, בהתייחסות לעובדות הטבע האנושי. דעה אחת היא כללית, בעוד השנייה מתמקדת בעובדות מסוימות, וכאן אנו מגיעים למשהו הנמצא בתחומו של התפיסה החושית; כאשר נובעת דעה אחת משתי הדעות, הנשמה במקרים מסוימים חייבת לאשר את המסקנה, בעוד שבמקרים של דעות הקשורות לפעולה, היא חייבת לפעול מיד (לדוגמה, אם "כל דבר מתוק צריך לטעום", ו"זה מתוק", במובן של היותו אחד מהדברים המתוקים הפרטיים, האדם שמסוגל לפעול ואינו מונע מכך חייב באותו הזמן לפעול בהתאם)."
אריסטו מסביר כיצד ההיגיון האנושי פועל וכיצד הוא מוביל לפעולה. הוא טוען שההיגיון שלנו מערב שני סוגי שיפוטים או "דעות":
1. דעות אוניברסליות: אלו עקרונות או כללים רחבים וכלליים. לדוגמה, "כל דבר מתוק ראוי לטעום אותו." זהו שיפוט אוניברסלי שמתקיים בכל מצב שבו מעורבים דברים מתוקים.
2. דעות פרטניות: אלו תפיסות או שיפוטים הקשורים למצבים ספציפיים ומוחשיים. לדוגמה, "הדבר המסוים הזה הוא מתוק."
כאשר משלבים בין שני סוגי הדעות — לוקחים את הכלל האוניברסלי ומיישמים אותו על מקרה ספציפי — המחשבה מגיעה למסקנה. תלוי בסוג ההיגיון המעורב, תהליך זה יכול להוביל לפעולה מיידית. לדוגמה, אם אתה מאמין שכל הדברים המתוקים ראויים לטעימה (אוניברסלי) ומזהה שהמזון המסוים הזה הוא מתוק (פרטני), המחשבה שלך מסיקה: "אני צריך לטעום את זה עכשיו." במקרים כאלה, אם שום דבר לא מונע ממך, תפעל בהתאם ותטעם את המזון המתוק.
אריסטו מדגיש שההיגיון לא עוסק רק ביצירת עקרונות, אלא באופן שבו אנו מיישמים את העקרונות הללו על מצבים בעולם האמיתי. הקשר הזה בין מחשבה לפעולה מתרחש באופן טבעי כאשר המוח שלנו משלב בין כללים מופשטים לדוגמאות מעשיות.
"כאשר הדעה הכללית קיימת בתוכנו ואוסרת עלינו לטעום, ובאותו זמן קיימת גם הדעה ש"כל דבר מתוק הוא נעים" וש"זה מתוק" (כאן זו הדעה שפועלת), וכאשר התשוקה נמצאת בתוכנו, הדעה האחת מצווה עלינו להימנע מהדבר, אך התשוקה מושכת אותנו אליו (שהרי היא יכולה להניע כל אחד מחלקי גופנו); כך יוצא שאדם פועל בחוסר שליטה בהשפעת חוק ודעה (במובן מסוים), אך לא חוק ודעה המנוגדים זה לזה במהותם, אלא רק באורח מקרי – שהרי התשוקה היא המנוגדת, ולא הדעה, לחוק הנכון."
אריסטו מסביר מדוע אנשים לעיתים פועלים בניגוד למה שהם יודעים שהוא הדבר הנכון לעשות, אפילו כשהם מבינים בבירור את הכלל או העיקרון שעליהם לפעול לפיו. כך זה פועל:
תארו לכם מישהו שמחזיק ב"דעה כללית"—כלל כללי—כמו "אני לא צריך תמיד לאכול דברים מתוקים, כי זה רע לבריאות שלי." עיקרון זה אומר להם להימנע מממתקים. אבל באותו זמן, יש להם גם דעה אחרת: "דברים מתוקים טעימים!" עכשיו, כשהם נתקלים בסיטואציה ספציפית, כמו לראות פרוסת עוגה, החושים שלהם והרצונות (התיאבון) מופעלים ומשאירים אותם עם הדעה השנייה: "העוגה הזו מתוקה ואני רוצה אותה."
מה שקורה לאחר מכן הוא סוג של מאבק פנימי. הדעה הרציונלית והכללית אומרת להם להימנע, אבל התיאבון (שמונע על ידי הדעה השנייה) מושך אותם לכיוון של לאכול את העוגה. התוצאה? הם פועלים בניגוד לשיפוט הטוב יותר של שכלם הרציונלי. הם נכנעים לרצון, שמניע את גופם לפעול—כמו להרים את העוגה ולאכול אותה.
הנקודה החשובה היא שזה לא שהשתי הדעות (הכללית והספציפית) סותרות זו את זו באופן לוגי. הדעה הכללית אומרת "להימנע ממתוקים," בעוד הדעה שמונעת מהתיאבון אומרת פשוט "הדבר המתוק הזה נעים." הקונפליקט נמצא בתיאבון של האדם, שמתגבר על קבלת ההחלטות האינטלקטואלית שלו. כך אדם מוצא את עצמו מתנהג בחוסר שליטה עצמית: הרצון הפיזי מוביל אותו לפעול בניגוד לעיקרון הכללי שהוא מסכים עמו מבחינה שכלית.
"מכאן נובע שזהו גם ההסבר לכך שבעלי החיים הנחותים אינם סובלים מחוסר שליטה עצמית, כלומר, משום שאין להם שיפוט כללי אלא רק דמיון וזיכרון של פרטים מסוימים."
בחלק זה, אריסטו מסביר מדוע אי אפשר לתאר בעלי חיים כ"חסרי שליטה" (חסרי ריסון עצמי) באותו אופן שבו מתארים בני אדם. הרעיון המרכזי הוא שלבעלי חיים אין את היכולת לגבש שיפוטים אוניברסליים—עקרונות כלליים ומופשטים כמו "יש להימנע מאכילת יתר כי זה לא בריא." במקום זאת, בעלי חיים פועלים על בסיס מצבים ספציפיים שהם נתקלים בהם, תוך הסתמכות על דמיון וזיכרון הקשורים לחוויותיהם, ולא על התבוננות והסקה מעקרונות כלליים.
לדוגמה, כלב לא ימנע מאכילת יתר בגלל שהוא שוקל ואומר לעצמו, "אכילה מרובה מזיקה לבריאותי לטווח הרחוק." הוא עשוי לאכול או להפסיק לאכול מתוך אינסטינקט, מתוך ניסיון עבר, או לפי תפיסה מיידית ("זה מריח טוב," או "אני שבע"). משום שלבעלי חיים חסרה יכולת החשיבה המופשטת והעקרונית הזו, הם אינם יכולים להתמודד עם הסוג של קונפליקט פנימי שבו עקרונות אוניברסליים מתנגשים עם רצונות, כפי שקורה אצל בני אדם. אותו קונפליקט פנימי—כאשר מישהו יודע כלל אוניברסלי אך מפר אותו בגלל תאוה או רגש—הוא שמאפיין את היעדר השליטה האנושי ומבדיל אותו.