ספר 7 / פרק 3
פסקה 2 - הקשר בין ידע, דעה ואובדן שליטה (התנהגות בלתי מרוסנת).
הסבר - חלק אחר חלק
"לגבי הטענה כי זהו דעה נכונה ולא ידע שבניגוד לו אנו פועלים בחוסר ריסון, אין זה משנה לטיעון; שהרי ישנם אנשים, כאשר הם במצב של דעה, שאינם מהססים וחושבים שהם יודעים בוודאות."
אריסטו מתייחס לרעיון שבמצב שבו אדם פועל "בחוסר איפוק" (נכנע לדחפים או רצונות בניגוד לשיפוטו הטוב יותר), הדבר אינו נובע מכך שהוא פועל נגד ידע ממשי, אלא נגד "דעה אמיתית" שהוא מחזיק בה. הוא טוען שההבחנה הזו אינה משמעותית לדיון שלו, מכיוון שיש אנשים שמתייחסים לדעה שלהם באותה ודאות שבה אחרים מתייחסים לידע. במילים אחרות, גם אם מישהו חושב שהוא יודע משהו (אפילו אם זו רק דעה ולא ידע ממשי), הוא עדיין יכול לפעול בניגוד לכך כאשר הדחפים שלו גוברים על השיפוט שלו.
הוא מדגיש שהבעיה אינה אם מדובר בידע או בדעה – אלא בכך שאנשים, בין אם הם פועלים מתוך אמונה או מתוך עובדה, לפעמים מאבדים שליטה ופועלים בניגוד למה שהם רציונלית חושבים שנכון.
"אם כך, אם הטענה היא שעקב חולשת אמונתם, אלו שיש להם דעה נוטים יותר לפעול בניגוד לשיפוטם מאשר אלו שיש להם ידע, אנו משיבים שאין הכרח שיהיה הבדל בין ידע לדעה בהקשר זה; שכן ישנם אנשים שמשוכנעים לא פחות במה שהם חושבים מאשר אחרים במה שהם יודעים; כפי שמודגם באמרותיו של הרקליטוס."
בקטע זה, אריסטו מתבונן על ההבדל הנתפס בין פעולה המנוגדת לשיקול דעת שמתבסס על דעה לעומת כזה שמתבסס על ידע. הוא מתייחס לאמונה שאנשים נוטים יותר לפעול בניגוד לשיקול דעתם כשהוא מבוסס על דעה (מכיוון שדעות נתפסות כחלשות ופחות ודאיות) מאשר כשהוא מבוסס על ידע. אריסטו מערער על הנחה זו. הוא טוען שאין בהכרח קו מפריד בין עוצמת האמונה הקשורה לדעה לבין זו הקשורה לידע. למעשה, ישנם אנשים המחזיקים בדעותיהם בוודאות שאינה נופלת מזו של אחרים המחזיקים בידע.
הוא מביא כדוגמה את חסידיו של הרקליטוס (גם אם חלק מהביטוי נקטע בטקסט). הדבר ככל הנראה מתייחס לדבקותם העזה והבלתי מעורערת ברעיונותיהם, על אף שרעיונות אלה שנויים במחלוקת או אינם מבוססים על ידע שמוסכם באופן אוניברסלי. הנקודה היא ששיוך של דבר מה ל"דעה" או "ידע" אינו קובע באופן אוטומטי עד כמה אדם משוכנע בו או אם הוא נוטה לפעול בניגוד לו.
"אך (א), מכיוון שאנו משתמשים במילה "לדעת" בשני מובנים (גם עבור האדם שיש לו ידע אך אינו משתמש בו, וגם עבור האדם שמשתמש בידע שלו אומרים שהוא יודע), תהיה משמעות לשאלה אם כאשר אדם עושה דבר שהוא לא צריך לעשות, הידע נמצא ברשותו אך הוא אינו מפעיל אותו, או שהוא כן מפעיל אותו; שכן האפשרות השנייה נראית מוזרה, אך לא הראשונה."
אריסטו מדגיש רעיון מרכזי בנוגע לידע ולאופן השימוש בו (או אי-השימוש בו) בקבלת החלטות. הוא מציין כי המילה "לדעת" יכולה להיות מובנת בשני אופנים:
1. החזקת ידע אך אי-שימוש בו: מצב זה מתרחש כאשר מישהו מחזיק במידע או הבנה על מהו נכון או שגוי, אך אינו מיישם זאת באופן פעיל ברגע נתון. לדוגמה, אדם עשוי לדעת שאכילה מופרזת של מזון לא בריא מזיקה, אך ייתכן שהוא לא חושב על הידע הזה בזמן שהוא נוטל שקית חטיפים.
2. שימוש פעיל בידע: מצב זה מתייחס למקרים שבהם אדם מיישם את הבנתו באופן מודע לאור המצב. באותו דוגמה, האדם עשוי להזכיר לעצמו באופן מודע שמזון לא בריא מזיק.
ההבחנה הזו חשובה משום שלדעת אריסטו, קל יותר להבין מדוע מישהו פועל בניגוד לשיקול דעתו במקרה הראשון—כאשר הידע נוכח אך לא באופן פעיל. אפשר לומר שהידע "רדום" באותו רגע.
לעומת זאת, זה נראה מוזר אם מישהו חושב על הידע באופן פעיל (משתמש בו באופן מודע) ועדיין מחליט לפעול בניגוד אליו. אם אתה מודע לכך שדבר מסוים אינו נכון וגם מודע לכך באופן מלא, התעלמות מכך נראית לא הגיונית, כמעט לא טבעית.
בקיצור, אריסטו מתמקד בהבדל הזה כדי להבין מדוע אנשים עשויים לפעול בניגוד למה שהם "יודעים" כנכון.