אתיקה

אריסטו מציין שכאשר מתמודדים עם סוגיות מורכבות, כמו הבנת חוסר שליטה עצמית ושליטה עצמית, יש להפריך ולשלול חלק מהטיעונים, בעוד שאחרים יש לקבל כאמת ולהותיר כפי שהם. על ידי התמודדות מדויקת עם נקודות אלה – החלטה מה להפריך ומה לקבל – מתקרבים לגילוי האמת. במילים פשוטות, תהליך פתרון בעיה או מענה על שאלה קשה הוא למעשה סינון הטיעונים וזיהוי מה שעמיד בפני בדיקה מעמיקה.

אריסטו רוצה לברר האם אנשים שהם חסרי ריסון—כאלה שנכנעים לדחפיהם גם כשהם יודעים שלא כדאי—פועלים כך בידיעה. ואם הם אכן פועלים בידיעה, מה זה בדיוק אומר? האם הם מבינים לחלוטין את מה שהם עושים ועדיין לא מצליחים להתנגד? או שיש פער כלשהו בהבנתם? שאלה זו היא מרכזית להבנת ההתנהגות שלהם כי היא נוגעת בקונפליקט שבין השכל לרגשות או לתשוקות שמניעות את פעולותיהם.

אריסטו מתעמק בשאלה אילו סוגי דברים במדויק אנשים "ריסוניים" (בעלי שליטה עצמית) ו"לא ריסוניים" (חסרי שליטה עצמית) מתמודדים איתם. האם הם נאבקים עם כל סוגי התענוגות והכאבים, או רק עם סוגים מסוימים בלבד? לדוגמה, האם הם מושפעים באותה מידה מאוכל, כסף, תהילה או נוחות גופנית? או שמא המאבק שלהם קשור לקטגוריה מסוימת, כמו תענוגות חושניים (כגון אכילה או אינטימיות)?

הוא גם שואל האם אדם "ריסוני" (מי שעומד בפיתויים) הוא זהה ל"אדם סבלני" (מי שיכול לעמוד במצבים קשים, כמו כאב או סבל), או שמא מדובר בשני סוגים שונים של אנשים. על ידי הבחנות אלה והבהרה של התחומים שבהם מדובר, אריסטו מקווה להפוך את החקירה שלו על שליטה עצמית ואחריות מוסרית לברורה יותר.

אריסטו מתחיל את החקירה הזו בשאלה מכרעת: מה מבדיל בין אדם "מרוסן" (כזה שיש לו שליטה עצמית) לבין אדם "לא מרוסן" (כזה שחסרה לו שליטה עצמית)? האם ההבדל טמון באובייקטים שהם ממוקדים בהם (הדברים שהם חושקים בהם), או שהוא טמון בגישה שלהם – האופן שבו הם ניגשים או מגיבים לאותם דברים? ואולי מדובר בשילוב של השניים?

במילים אחרות, אריסטו בוחן האם חוסר ריסון (חוסר שליטה עצמית) נובע באופן טהור מהתשוקות או הפיתויים הספציפיים שאדם מתמודד מולם (לדוגמה, תענוגות מסוימים), או שזה יותר קשור לאופן שבו האדם מגיב לאותם פיתויים (המאבק הפנימי והבחירות שלו). שאלה זו מהווה בסיס להבנת טבע ההתגברות העצמית והחולשה.

אריסטו שואל האם חוסר שליטה עצמית (התנהגות ללא שליטה) ושליטה עצמית (יכולת לשלוט בעצמך) חלים על כל מצב או סוג של חוויה, או שהם מוגבלים לאובייקטים או רצונות מסוימים בלבד. במילים אחרות, האם תכונות אלו מופיעות בתגובה לכל הנאות וכאבים, או שהן קשורות לדברים מסוימים יותר, כמו הנאות פיזיות, פיתויים רגשיים או מאבקים אינטלקטואליים? על ידי עיסוק בשאלה זו, אריסטו שואף להגדיר בצורה טובה יותר את טבע השליטה העצמית ואת היעדרה.

אריסטו מבצע הבחנה בין אדם "חסר שליטה עצמית" (זה שחסר לו איפוק) לבין אדם "מפונק" או "נהנתן" (זה שבוחר באופן פעיל לרדוף אחר הנאה מופרזת). האדם חסר השליטה העצמית אינו חסר איפוק בכל היבטי החיים—המאבק שלו קשור ספציפית לתשוקות מסוימות, במיוחד כאלה שאליהן גם האדם הנהנתן נמשך, כמו הנאות הגוף (למשל, אוכל, שתייה, מין). עם זאת, האדם חסר השליטה העצמית אינו זהה לאדם הנהנתן, מכיוון שהיחס שלהם להנאות הללו שונה.

ההבדל המרכזי הוא זה: האדם הנהנתן במודע ובכוונה בוחר לרדוף אחר הנאה, מתוך אמונה שזה הדבר הנכון לעשות. לעומתו, האדם חסר השליטה העצמית יודע שאסור לו לפעול על פי תשוקותיו, אבל בכל זאת נכנע להן, למרות שיקול דעתו. הבחנה זו היא חשובה—האחד פועל מתוך כוונה, בעוד האחר פועל בניגוד לשיקול הדעת שלו.

חלק זה משווה בין שני סוגי אנשים המתמודדים עם הנאות, אך שונים ביסודם באיך ולמה הם עושים זאת. אדם אחד, שהוא הרודף אחרי תענוגות (חסר המידה), בוחר במודע לרדוף אחר הנאות מיידיות כי הוא באמת מאמין שזה הדבר הנכון לעשות – הוא שכנע את עצמו שסיפוק רצונותיו ברגע הוא דרך טובה או מתאימה לפעול. החתירה שלו היא מכוונת ונובעת מתוך מערכת אמונות או בחירה.

לעומת זאת, האדם החלש (האינקונטיננטי) גם רודף אחר הנאות מיידיות אך לא מאמין שצריך לעשות זאת. הוא יודע שזה לא ראוי – הוא מבין שכניעה לפיתויי הרגע עשויה לא להיות הדבר הנכון או ההגיוני לעשות – ובכל זאת הוא נכנע. הדבר חושף קונפליקט בין הידע או ההיגיון שלו לבין מעשיו. האדם הרודף אחרי תענוגות פועל על פי עקרונותיו, גם אם הם שגויים, בעוד האדם החלש פועל בניגוד לשיפוטו הטוב, מתוך חולשה או חוסר שליטה עצמית.

בקצרה: אחד פועל מתוך שכנוע, והשני מתוך סערה פנימית או חוסר עקביות.