אתיקה

אריסטו מבצע כאן הבחנה חשובה בין שני סוגים של מעלות: מעלות אינטלקטואליות ומעלות מוסריות. המעלות האינטלקטואליות קשורות למחשבה וליכולת שלנו להבין, לחשוב או לתפוס את העולם. הוא מזכיר דברים כמו חוכמה פילוסופית (הבנה עמוקה של אמיתות אוניברסליות), הבנה (יכולת לתפוס את המהות של דברים באופן ברור), וחוכמה מעשית (לדעת כיצד לפעול במצבים מסוימים). המעלות הללו עוסקות בצד האינטלקטואלי של חיינו—היכולת שלנו לחשוב ולקבל החלטות.

לעומת זאת, המעלות המוסריות מתמקדות באופי ובמעשים שלנו—באופן שבו אנו מתנהגים ומקיימים יחסים עם אחרים. בין הדוגמאות שהוא מציין נמצאות נדיבות (רוחב לב) ומתינות (שליטה עצמית או איזון). המעלות המוסריות אינן עוסקות בחשיבה על בעיות מופשטות; הן נוגעות לטיפוח הרגלים ודפוסי התנהגות טובים בחיי היומיום.

על ידי הדגשה זו, אריסטו מבהיר שלהיות אדם טוב דורש גם לחשוב היטב (מעלות אינטלקטואליות) וגם לנהוג היטב (מעלות מוסריות), ושני ההיבטים הללו של המעלה קשורים זה בזה אך נבדלים זה מזה.

אריסטו מציין תובנה חשובה על האופן שבו אנו מתארים ומעריכים את אופיים של אנשים. הוא מדגיש שכאשר אנחנו מדברים על אופיו של אדם, אנו נוטים להשתמש בתכונות מוסריות - כמו לכנות מישהו "נוח מזג" או "ממוזג" (שולט בעצמו) - ולא לכנות אותו "חכם" או "מבין". תכונות מוסריות אלו נחשבות למידות אופי, ואנו מעריכים או משבחים אנשים על כך שיש להם אותן.

עם זאת, אריסטו מוסיף שגם תכונות אינטלקטואליות, כמו חכמה, יכולות להיות מקור להערכה. כאשר מישהו חכם, אנו מעריצים אותו בגלל מצב מחשבתו - בגלל האופן שבו הוא חושב וניגש לעולם. הוא מחבר רעיון זה בכך שהוא מסביר שגם התכונות המוסריות וגם האינטלקטואליות, שראויות לשבח, נכללות בקטגוריה הרחבה יותר של "מידות". עבור אריסטו, המידות הן התכונות הראויות לשבח באדם, בין אם הן נוגעות לאופן שבו הוא חושב (מידות אינטלקטואליות) ובין אם לאופן שבו הוא פועל ומרגיש (מידות מוסריות).