ספר 7 / פרק 2
פסקה 4 - הטיעון הסופיסטי והפרדוקסים האתיים
הסבר - חלק אחר חלק
"יתרה מזו, הטיעון הסופיסטי מציב קושי; הסילוגיזם שנוצר מתוך רצון בני האדם לחשוף תוצאות פרדוקסליות הנובעות מדעתו של היריב, על מנת שיזכו להערכה כאשר הם מצליחים, הוא כזה שמעמיד אותנו בקושי."
אריסטו מצביע על בעיה בסוגים מסוימים של טיעונים – במיוחד אלה שמשתמשים בהם סופיסטים, אשר לעיתים קרובות מנסחים טיעונים מתוחכמים ופרדוקסליים רק כדי לאתגר את נקודת המבט של היריב ולהראות את כישוריהם האינטלקטואליים. טיעונים אלה אינם בהכרח נועדו לחשוף אמת או לפתור סוגיה, אלא יותר לייצר בלבול או לזכות בהערכה בזכות התחכום. ה"קושי" כאן טמון בכך שטיעונים אלה יכולים להטעות את המחשבה: הם מובילים למסקנות שמרגישות בלתי מספקות או אבסורדיות, אך בו זמנית נראות כאילו הן מושלמות לוגית, מה שמקשה על דחייתן או הפרכתן באופן ברור. טכניקה זו משבשת חשיבה פרודוקטיבית ויוצרת מתח אינטלקטואלי מבלי להציע התקדמות אמיתית.
"שהרי המחשבה נותרת כבולה כאשר היא אינה מצליחה להירגע, מפני שהמסקנה אינה מספקת אותה, ואינה יכולה להתקדם מכיוון שאינה מצליחה להפריך את הטיעון."
בחלק זה, אריסטו מתאר מצב נפשי שבו החשיבה שלנו "נתקעת". כשאנו נתקלים בטיעון או במסקנה שנראים לא נכונים או לא מספקים, המוח שלנו באופן טבעי מתנגד לקבל אותם. עם זאת, אם אנחנו לא מצליחים להפריך או לאתגר את הטיעון בצורה לוגית, אנו מוצאים את עצמנו במעין שיתוק אינטלקטואלי—לא מסוגלים להתקדם עם בהירות או פתרון. זהו המתח המתסכל שבין ההרגשה שמשהו לא בסדר לבין אי-היכולת לזהות או לפרק את ההיגיון שעומד מאחורי זה.
"יש טענה לפיה טיפשות בשילוב עם חוסר שליטה היא למעשה מעלה; זאת משום שאדם פועל בניגוד לשיפוט שלו כתוצאה מחוסר שליטה, אך הוא שופט שמה שטוב הוא רע ודבר שאסור לו לעשות, ולכן בפועל הוא יעשה את מה שטוב ולא את מה שרע."
אריסטו מתמודד עם טיעון פילוסופי מורכב שעשוי להיראות אבסורדי במבט ראשון. הרעיון הוא כך:
אם מישהו גם טיפש (מחזיק באמונות שגויות) וגם חסר שליטה עצמית (אינו מסוגל לפעול בהתאם לשיקול דעתו), מצב זה עשוי להוביל למעשים טובים בדרך פרדוקסלית. למה? כי האדם מעריך דברים טובים כרעים (בזכות טפשותו), אבל בשל היותו חסר שליטה עצמית, הוא פועל בניגוד לשיקול דעתו שלו. לכן, במקום לעשות את המעשה הרע שהוא תופס כטוב, הוא למעשה עושה את המעשה הטוב — משום שאי-היכולת שלו לפעול לפי שיפוטו השגוי מובילה אותו באופן מקרי להתנהגות נכונה.
בעצם, הטיעון רומז לכך שתחושת טפשות וחוסר שליטה עצמית עשויים, בצורה מוזרה, להוביל למעשים מוסריים. אריסטו מדגיש כיצד סוג reasoning כזה מעלה קושי מחשבתי, כי הוא מערער את הקשרים הרגילים שלנו — שליטה עצמית ומידות טובות נקשרים לרוב אחד בשני, אבל כאן, דווקא חוסר שליטה וטעות מחשבתית, באופן מוזר, נראים כמביאים לתוצאות טובות, מה שהופך את המצב למורכב להבנה.