אתיקה

אריסטו מעמיק במורכבות של משמעת עצמית (שליטה עצמית) וחוסר שליטה עצמית. הוא מציע שאם שליטה עצמית — היכולת להתנגד לרצונות או לדחפים — מתבטאת רק בהיצמדות נוקשה לכל דעה, אפילו אם היא שגויה או מזיקה, אז אין מדובר בתכונה טובה. במילים אחרות, היצמדות עיוורת לכל אמונה, בין אם היא נכונה או שגויה, משקפת שיקול דעת לקוי ולא מצוינות מוסרית.

לעומת זאת, אם חוסר שליטה עצמית — הכישלון להתנגד לדחפים — מוביל מישהו לנטוש כל דעה, אז לפעמים יכול להיות בזה יתרון נדיר: ייתכנו מצבים שבהם ויתור על אמונה מזיקה או לא מוסרית הוא הדבר הנכון לעשות. הוא מספק כאן ביקורת מעודנת על התנהגות אנושית, ומרמז שערכה של כל אחת מהתכונות (שליטה עצמית או חוסר שליטה עצמית) תלוי באופן ובסיבה שבה היא מיושמת.

בחלק הזה, אריסטו מביא דוגמה מהספרות היוונית כדי להמחיש את טיעונו. הוא מתייחס לנאופטולמוס, דמות מהמחזה פילוקטטס של סופוקלס. בסיפור, נאופטולמוס משתכנע על ידי אודיסאוס להשתתף בתוכנית רמאות – כלומר, לשקר לפילוקטטס. עם זאת, נאופטולמוס מרגיש אי-נוחות עמוקה כלפי השקר, ובסופו של דבר נוטש את דרך הפעולה המרמה בגלל שהיא מתנגשת עם עקרונותיו המוסריים.

אריסטו משתמש בדוגמה זו כדי להראות שאי-דבקות בבחירה מזיקה או לא מוסרית יכולה למעשה להיות סימן למעלה טובה, גם אם זה נראה כמו סוג של "אי-שליטה" (מאחר שהאדם מוותר על התחייבות או תוכנית). נאופטולמוס זוכה לשבח על כך שאינו עוקב בעיוורון אחר פקודתו של אודיסאוס, משום שהבחירה שלו לדחות את ההונאה תואמת את תחושת הצדק שלו. הדבר מרמז שהאיכות של מה שרודפים אחריו או מתנגדים לו היא חשובה מאוד בקביעת האם מעשה הוא ראוי לשבח או לא.