אתיקה

אריסטו מציין שאדם מתון ואדם עצור אינם זהים. אדם מתון הוא מי שהתשוקות והשאיפות שלו מאוזנות מטבען ונמצאות בשליטה – כלומר, מלכתחילה הוא לא משתוקק לדברים מוגזמים או מזיקים. מכיוון שתשוקותיו מתיישבות עם ההיגיון והמעלה, הוא לא נדרש להתאמץ כדי להתנגד לדחפים רעים או קיצוניים.

לעומת זאת, אדם עצור הוא מי שכן יש לו תשוקות חזקות או רעות, אך הוא מצליח לא לפעול לפיהן באמצעות שליטה עצמית. מכיוון שלאדם המתון אין מאבק עם תשוקות מזיקות או מוגזמות, הוא לא זקוק ל"עצירה" (שליטה עצמית) כמו אדם עצור. לכן, אריסטו טוען ששתי התכונות הללו אינן יכולות להתקיים באותו אדם: מתינות משקפת הרמוניה פנימית, בעוד שעצירה מצביעה על קונפליקט פנימי.

בקטע הזה, אריסטו מציין נקודה עדינה אך חשובה לגבי טבע ההתאפקות (איפוק עצמי). הוא טוען שאם לאדם יש תשוקות או רצונות טובים (דברים שהם באופן טבעי מוסריים ושווה לעסוק בהם), אז הבחירה להתנגד או לדכא את התשוקות הטובות הללו מעידה למעשה על פגם באופיו של אותו אדם. הוא מסביר שלא כל צורת "איפוק עצמי" היא ראויה לשבח או מעוררת הערצה—זה תלוי במה אתה מתאפק מלעשות.

לדוגמה, אם למישהו יש תשוקה חזקה לעזור לאחרים (תשוקה טובה) אך הוא נאבק בזה במודע מתוך משמעת אישית נוקשה, סוג כזה של איפוק לא ייחשב מוסרי. למעשה, זה יכול להיתפס כבעייתי, כי הוא מונע מעצמו לעשות משהו טוב. בעצם, אריסטו אומר שהיכולת להתאפק אינה תמיד חיובית; זה תלוי בטבע התשוקות שמדכאים.

אריסטו מדגיש כי הערך של שליטה עצמית, או "יכולת ריסון", תלוי בעוצמת הטבע ובמהות של התשוקות שמתגברים עליהן. אם מישהו מתגבר על תשוקות שהן חלשות ולא מזיקות (כמו דחפים קטנים או גחמות שוליות), זה לא מרשים במיוחד או ראוי להערכה—אין כאן הרבה אתגר. באותו האופן, אם התשוקות הן חלשות ורעות (כמו נטיות מזיקות קטנות), גם התגברות עליהן אינה הישג מוסרי משמעותי כי המאמץ המושקע בכך קטן מאוד.

מה שהוא מנסה לומר הוא זה: כדי ששליטה עצמית תהיה באמת ראויה להערכה, צריכה להיות התמודדות פנימית משמעותית, מצב שבו מישהו מתנגד לתשוקות חזקות ורעות. אחרת, זה כמו להלל מישהו שהתרחק מעוגייה שהוא לא ממש רצה—זה לא מעיד על כוח אופי או מעלה יוצאי דופן.