אתיקה

אריסטו מעלה את השאלה כיצד אדם יכול לפעול בניגוד לשיקול הדעת הטוב שלו (כלומר מתוך חוסר שליטה עצמית) גם כאשר הוא מבין מה נכון. הוא מתחיל בכך שהוא מציין שחלק מהאנשים, כולל סוקרטס, האמינו שזה בלתי אפשרי. סוקרטס טען שאם למישהו יש באמת ידע אמיתי על מה שטוב או נכון, שום דבר אחר – כמו רגשות או תשוקות – לא אמור להיות מסוגל לגבור על הידע הזה ולשלוט בו, כאילו שהידע שלו חסר אונים או משועבד.

אריסטו מזכיר כאן את נקודת המבט של סוקרטס על חוסר שליטה עצמית (פעולה בניגוד לשיקול הדעת הטוב יותר). לפי סוקרטס, חוסר שליטה עצמית לא באמת קיים באופן שבו אנשים מבינים אותו באופן רגיל. הוא טוען שכאשר מישהו פועל בניגוד למה שהוא יודע מבחינה רציונלית שהוא הדבר הטוב ביותר לעשות, זה לא בגלל שדחפיו גוברים על ההיגיון או כוח הרצון שלו. במקום זאת, זה קורה בגלל בורות. במילים אחרות, אם אדם היה מבין באופן עמוק ומלא את הדבר הנכון לעשות, הוא לא היה פועל בניגוד אליו. עבור סוקרטס, הידע הוא כה חזק ומהותי עד שהוא מוביל בהכרח לפעולה נכונה, וכל כישלון לפעול כראוי נובע מחוסר הבנה או מודעות, ולא מחולשה רגשית שמתגברת על ההיגיון.

רעיון זה משקף את אמונתו של סוקרטס באחדות בין ידע ומידה טובה: לדעת באמת את הטוב יהפוך אדם באופן אוטומטי לפועל בהתאם לו. עם זאת, כפי שאריסטו מציין בהמשך, עמדה זו נראית כסותרת תצפיות מהחיים האמיתיים, שבהם אנשים בבירור עושים דברים שהם יודעים שהם שגויים, מתוך דחפים או רגשות.

אריסטו מערער על האמונה של סוקרטס לפיה אנשים פועלים נגד מה שטוב רק בגלל בורות. סוקרטס טען שאם אדם באמת יודע מה נכון, הוא לא יכול לפעול נגד זה—ידע, עבור סוקרטס, הוא כוח מנחה שאינו ניתן לערעור. אבל אריסטו מצביע על כך שרעיון זה סותר את מה שאנו רואים בפועל בהתנהגותם של אנשים.

אריסטו מכיר בכך שיש אנשים שפועלים במודע נגד מה שהם מאמינים שהוא הדרך הטובה ביותר, למרות המודעות שלהם לכך. זה מעלה שאלה מרכזית: אם אדם חסר ריסון (שנכבש על ידי תשוקותיו או יצריו) פועל כפי שהוא פועל, בידיעה שזה שגוי, באיזה אופן פועלת הבורות שלו?

במילים פשוטות, אריסטו שואל כיצד נסביר את הסתירה בין מה שאדם יודע (או חושב שהוא נכון) לבין האופן שבו הוא מתנהג בפועל. אם הידע נוכח, איך הוא מאבד את השפעתו? איזה סוג של "בורות" משתלט? המתח הזה מציב את הבסיס לאריסטו להעמיק בטבע השליטה העצמית, החשיבה, וכיצד מתרחשות תקלות מוסריות.

אריסטו מתמודד כאן עם שאלה פילוסופית חשובה. הוא חוקר כיצד יכול אדם לפעול בניגוד לשיפוט הטוב ביותר שלו—איך ייתכן שמישהו יודע מה הדבר הנכון לעשות ובכל זאת נכשל לעשותו. זוהי בעיית ה"אי-ריסון" (חולשת הרצון).

הוא מתייחס לעמדתו של סוקרטס בנושא. סוקרטס טען באופן מפורסם שאנשים לא פועלים מתוך רצונם בניגוד למה שהם יודעים שהוא הדבר הטוב ביותר. אם מישהו פועל בצורה לא נכונה, טען סוקרטס, זה בגלל שהוא בור – כלומר, אין לו הבנה אמיתית או ידיעה מלאה של מהו הדבר הנכון. לפי סוקרטס, אף אחד לא יכול לפעול במודע בניגוד לידיעה אמיתית; אם אדם יודע שמשהו הוא הדרך הטובה ביותר, הוא ינהג לפיה.

עם זאת, אריסטו מציין שהגישה הזו אינה תואמת את המציאות הנצפית. בפועל, אנשים לעיתים קרובות יודעים שהם מקבלים החלטה שגויה אבל עדיין עושים אותה. לדוגמה, אדם עשוי לדעת שאכילת יותר מדי ג'אנק פוד מזיקה לבריאות, אך בכל זאת להיכנע לפיתוי. לכן, אריסטו מטיל ספק בטענה של סוקרטס שהבורות היא תמיד ההסבר.

בשלב הזה, אריסטו מעלה הבחנה: ישנם הוגים הסבורים שמה שמחליש את האדם האי-ריסוני אינו ידע אמיתי אלא רק דעה. הם טוענים שהידע אמיתי הוא חזק ואינו ניתן לגבור על ידי התשוקות – אך הדעות, שהן חלשות יותר ופחות ודאיות מהידע, כן יכולות להיות מובסות. כך, כאשר אדם נכנע לעונג ופועל בניגוד לשיפוט הטוב שלו, הוגים אלו טוענים שהוא אינו פועל בניגוד לידע אמיתי. במקום זאת, מה שיש לאדם האי-ריסוני הוא רק דעה או שכנוע פחות מוצק.

לסיכום: לפי גישה זו, האדם שפועל באי-ריסון לא נכשל לפעול על סמך ידע רציונלי עמוק, אלא נכשל לפעול על סמך משהו חלש יותר — דעה שאינה יכולה לעמוד מול כוחות התשוקה שלו.

כאן אריסטו מציין הבחנה חשובה בין ידע לדעה כאשר מדובר באדם שפועל בניגוד לשיקול הדעת הטוב ביותר שלו (מה שמכונה "חוסר יציבות מוסרית"). אם לאדם יש רק דעה לגבי מה שהוא צריך לעשות, במקום ידע יציב ואמיתי, עמדתו חלשה יותר—כמו מישהו שהוא לא בטוח, מהסס, או שאינו מבוסס היטב בהחלטותיו. כאשר אדם כזה נכנע לתשוקות חזקות או פיתויים, אריסטו מציע שאנו עשויים לחוש מידה של הבנה או אהדה לנפילתו. למה? משום שהאמונה הפנימית שלו לא הייתה חזקה במיוחד מלכתחילה, ולכן אם הוא נכשל, זה אינו מרגיש כמו בגידה מכוונת או מרושעת בערכיו.

עם זאת, לגישה הסימפתית הזו יש גבולות. אריסטו מבהיר שבעוד שאנו עשויים לסלוח למי שהתנגדותו הייתה חלשה או חצי-לבבית, איננו מאריכים הבנה זו כלפי מקרים של רשעות גמורה. רשעות אמיתית או מצבים אשמים אחרים, כמו כישלון מוסרי קיצוני, אינם ראויים להבנתנו משום שהם משקפים דחייה מכוונת ועמוקה של המידה הטובה—ולא רק מעידה רגעית. ההבחנה היא למעשה בין חולשת רצון (שניתן אולי לסלוח עליה במידת מה) לבין אי-מוסריות מכוונת ומלאה (שאין לסלוח עליה).

אריסטו מתמודד כאן עם שאלה מורכבת: האם אדם בעל "תבונה מעשית" (מישהו שיודע לקבל החלטות נכונות בהתבסס על מצבים מציאותיים והוא אדם מוסרי) יכול לפעול בחוסר שליטה עצמית? חוסר שליטה עצמית, כפי שהוגדר קודם לכן, הוא מצב שבו אדם פועל בניגוד לשיפוטו הטוב מתוך כניעה לרגשות או לתשוקות.

הוא דוחה את הטענה הזו כבלתי סבירה. למה? כי תבונה מעשית היא הצורה הגבוהה ביותר של הבנה רציונלית—היא לא רק לדעת מהו הטוב, אלא גם היכולת ליישם אותו בצורה נכונה במצבים מסוימים. אדם שיש לו תבונה מעשית מחזיק גם במעלות הנדרשות לפעול בהתאם לידע הזה. אין היגיון שאדם שבאמת יש לו תבונה מעשית יעשה בכוונה משהו שפל (מוסרי נמוך או מביש). לפעול מתוך חוסר שליטה עצמית יהיה מנוגד למהות של התבונה המעשית.

לכן, אריסטו מבהיר שאם מישהו באמת חכם מבחינה מעשית, הוא לא יכול להיות גם חסר שליטה עצמית. חוכמה אינה רק ידע תיאורטי; היא קשורה ישירות ליכולת לפעול על פי הידע הזה, תוך שילוב המעלות כחלק ממעשיו.