אתיקה

אריסטו מתחיל בתיאור התפיסה החברתית הכללית לגבי תכונות מסוימות. "איפוק" (שליטה עצמית או ריסון עצמי) ו"סיבולת" (היכולת להתמיד מול קשיים או להתנגד לפיתויים) נחשבות כתכונות מעוררות הערכה – התנהגויות שאנו נוטים לכבד ולשבח באנשים. לעומת זאת, "חוסר איפוק" (היעדר שליטה עצמית) ו"רכות" (נטייה להישבר בקלות, במיוחד מול הנאות או קשיים) נתפסות בשלילה, ככישלונות המזמינים ביקורת.

הוא מוסיף שפעולותיו של אדם משקפות את התכונות הללו. אדם בעל איפוק הוא מי שיכול לדבוק בהחלטותיו הרציונליות או בתוכניות המחושבות שלו, גם כאשר רצונותיו או רגשותיו מנסים להסיט אותו מהדרך. לעומתו, אדם חסר איפוק יודע מהי הדרך הנכונה לפעולה, אך בכל זאת נכנע לתשוקותיו או לדחפיו, ונוטש את השיפוט הנכון. מדובר במאבק בין השכל לרגש, כשאחד מנצח (איפוק) או נכנע (חוסר איפוק).

אריסטו מסביר כאן שאדם חסר שליטה עצמית פועל בניגוד לשיקול דעתו הטוב. הוא מודע לכך שמה שהוא עושה הוא שגוי או מזיק, אבל הרגשות או התשוקות שלו (מה שאריסטו מכנה "יצר") גוברים על ההיגיון שלו. לעומת זאת, אדם שולט בעצמו מודע לאותן תשוקות רעות, אך בוחר במודע שלא להיכנע להן. הצד התבוני שלו—ההיגיון והעקרונות שלו—מנצח את הדחפים. למעשה, האדם חסר השליטה נכנע לפיתוי, בעוד האדם השולט בעצמו מתנגד לו באמצעות שליטה עצמית וחשיבה הגיונית.

אריסטו מציין כיצד אנשים לעיתים קרובות מבלבלים או מבחינים בין סוגים מסוימים של התנהגויות. בפרט:

- אדם מתון (אדם עם שליטה עצמית השומר על רצונותיו באיזון ובמתינות) נתפס באופן כללי כאדם שמפגין תכונת איפוק (שליטה עצמית) ונכונות להתמודד עם אי-נוחות כדי לעשות את הדבר הנכון. המשמעות היא שמתינות ואיפוק קשורים זה לזה באופן הדוק.

- עם זאת, יש ויכוח בנוגע לשאלה האם אדם שיש לו איפוק (אדם המפעיל שליטה עצמית למרות רצונות חזקים) הוא תמיד גם מתון. יש הטוענים שכל אדם עם איפוק חייב להיות גם מתון, בעוד שאחרים סבורים שאין זה בהכרח כך – אולי משום שמתינות כרוכה בהרמוניה טבעית בין הרצונות לתבונה, בעוד שאיפוק יכול להתבטא במאבק להתנגד לרצונות המנוגדים לתבונה.

- באופן דומה, קיימים ויכוחים האם נהנתנות יתרה (אדם הנכנע לרצונות מוגזמים) היא אותו דבר כמו חוסר איפוק (אדם החסר שליטה עצמית גם כשהוא מודע לעובדה שמעשיו אינם טובים). יש שמחשיבים את המושגים הללו כשקולים, בעוד שאחרים מבחינים ביניהם. לדוגמה, אדם נהנתן יתר על המידה עשוי לא לדאוג כלל אם רצונותיו שגויים (ומאמצים באופן מלא את העודפות שלהם), בעוד שאדם חסר איפוק עשוי להיות מודע לכך שמעשיו רעים, אך עדיין להיאבק ולהיכשל בשליטה עליהם.

קטע זה מדגים את ניסיונו של אריסטו לנתח התנהגויות ורגשות אנושיים עדינים שמרבים לעיתים קרובות לקבץ או להבין לא נכון. הוא שואף להבהיר את ההבחנות הללו ולחקור את משמעותן לעומק.

חלק זה עוסק בדיון על הקשר בין חוכמה מעשית (פרונסיס) לבין חוסר שליטה עצמית (אקרסיה). אריסטו מדגיש סתירה לכאורה באופן שבו אנשים תופסים את האדם בעל החוכמה המעשית, שהוא מיומן בהיגיון ובקבלת החלטות בענייני היומיום.

מצד אחד, נטען שאדם בעל חוכמה מעשית אינו יכול להיות חסר שליטה עצמית, משום שהבנה רציונלית אמורה להכווין את פעולותיו. להיות חכם משמעו להחזיק ביכולת ליישר את ההתנהגות עם מה שנחשב לטוב ונכון, ולכן אדם כזה לא ייכנע לתשוקות או לדחפים חסרי רסן.

מצד שני, יש הטוענים שגם אנשים חכמים ומיומנים עשויים להיכשל ביישום חוכמתם בשל תשוקות או רגשות עזים. במובן זה, להיות "חכם" אינו מבטיח בהכרח שליטה עקבית על הפעולות, בעיקר כאשר הרגשות או היצרים חזקים מאוד.

דיון זה מכין את הבמה לכך שאריסטו יעמיק בניתוח טבעה של החוכמה, השליטה העצמית, והאופן שבו הם משתלבים. הוא שואל: האם הידע לבדו יכול להבטיח התנהגות מוסרית, או שמא יש צורך במשהו נוסף—אולי כוח רצון או אופי חזק—כדי לפעול בצורה נכונה?

אריסטו מציין שאנשים עלולים להפגין חוסר שליטה עצמית, או אי-שליטה, בתחומים רבים מעבר להנאות גופניות, כמו מזון או שתייה. במיוחד, הוא מזכיר שישנם אנשים שאינם מצליחים לשלוט בדחפים או ברצונות שלהם כשזה נוגע לכעס, רדיפה אחר כבוד (הכרה או מעמד), או רווח (תאוות בצע או עושר חומרי). הדבר מדגיש שאי-שליטה אינה מוגבלת לסוג אחד של תשוקה או תאווה, אלא יכולה לבוא לידי ביטוי בהיבטים שונים של ההתנהגות האנושית כאשר כשל איפוק מתרחש.