ספר 7 / פרק 14
פסקה 1 - טבעם של הנאות הגוף וכאביו.
הסבר - חלק אחר חלק
"ביחס לתענוגות הגוף, אלו הטוענים שישנם תענוגות שכדאי לבחור בהם מאוד, כלומר התענוגות האציליים, אך לא בתענוגות הגוף, כלומר אלו שהאדם הנהנתן מתעסק בהם, צריכים לשאול מדוע, אם כך, הכאבים המנוגדים אליהם הם רעים."
אריסטו מציב אתגר לרעיון שרק "הנאות נעלות" (כמו הנאות אינטלקטואליות או מוסריות) ראויות לבחירה, בעוד שהנאות גופניות (כמו אכילה, שתייה או תענוגות פיזיים אחרים) לא. הוא שואל, אם אנו פוסלים את ההנאות הגופניות כלא ראויות לרדיפה, מדוע אם כן אנו רואים את ההפכים שלהן—כאבים גופניים—כרעים? אם הנאות גופניות אינן טובות או ראויות לבחירה, מדוע יש לנו חשיבות בהימנעות מכאב גופני? למעשה, הוא מצביע על סתירה: אם מכירים בכאב גופני כרע, אז ההנאה הגופנית, שהיא היפוכו, חייבת להכיל ערך או מידה מסוימת של טוב.
"כי ההיפך מרע הוא טוב. האם התענוגות ההכרחיים הם טובים במובן שבו אפילו מה שאינו רע נחשב טוב? או שהם טובים רק עד גבול מסוים?"
אריסטו עוסק בקשר בין הנאות וניגודיהן - הכאבים. הניתוח שלו מתחיל בהנחה פשוטה: אם דבר מה הוא "רע", אז הניגוד שלו חייב להיות "טוב". לדוגמה, כאב (הנחשב לרע) יגרום לניגוד שלו, ההנאה, להיחשב לטוב.
עם זאת, הוא שואל איזה סוג של טוב ההנאות עשויות להיות. האם "הנאות הכרחיות" (כאלה הקשורות לצרכים בסיסיים כמו אוכל, שתייה או מנוחה) הן תמיד טובות? או שמא הן רק "לא רעות", כלומר ניטרליות או טובות באופן מוגבל - אבל לא ראויות לשבח בפני עצמן? אריסטו מעלה את המתח הזה כדי לעודד את הקוראים לשקול באופן ביקורתי כיצד יש להעריך הנאות - לא רק בשאלה אם הן טובות או רעות, אלא באיזה אופן ועד כמה.
הוא מזמין אותנו לחשוב על טבען של הנאות הכרחיות: האם הן חיוניות וחיוביות כשלעצמן, או שהן רק "מקהילות" משום שהן ממלאות צרכים אנושיים בסיסיים?
"האם זה כך שכאשר יש מצבים ותהליכים שלא ניתן שיהיו מהם יותר מדי, לא ניתן גם שיהיה יותר מדי מההנאה המתאימה להם, וכאשר יכול להיות עודף מאחד מהם, יכול להיות עודף גם מהשני?"
אריסטו מעלה כאן שאלה חשובה לגבי איזון ומתינות. הוא בוחן אם הנאות קשורות ישירות למידת המתאימות שבה ניתן לחוות משהו. במקרים שבהם ישנם פעילויות או תכונות שבמהותן לא ניתן להפריז בהן (למשל, אולי עיסוקים אינטלקטואליים או פעולות מוסריות), האם מכך נובע שגם ההנאה הנלווית להן לא יכולה להיות מוגזמת? לעומת זאת, בדברים שבהם ניתן להגזים – כמו הנאות גופניות (למשל, אוכל, משקה או תענוגות פיזיים אחרים) – האם ניתן גם להגזים בהנאה שמגיעה איתם? אריסטו נראה כמציע שיש קשר בין טבע הפעילות עצמה לבין הגבולות (או היעדר הגבולות) של ההנאה הנחווית דרכה.
"כעת, ייתכן שיהיה עודף בהנאות גופניות, והאדם הרע הוא רע משום שהוא רודף אחר העודף, ולא משום שהוא רודף אחר ההנאות ההכרחיות (שכן כל בני האדם נהנים בצורה כזו או אחרת ממאכלים מעודנים, יינות וקשרים מיניים, אך לא כולם עושים זאת כפי שראוי)."
אריסטו אומר שהטובין הגופניים—כגון מזון, שתייה והנאה מחוויות פיזיות—אינם רעים מטבעם. כל אדם באופן טבעי חווה ונהנה מהדברים האלה במידה מסוימת, וזה נורמלי והכרחי לחיים. הבעיה מתחילה במוגזמות. אדם אינו נחשב לרע רק בגלל שהוא נהנה מההנאות ההכרחיות האלה; הוא נחשב לרע כשהוא רודף אחריהן בצורה מופרזת או לא נאותה, מעבר לגבול הסביר או הראוי. למעשה, ליהנות מההנאות הפיזיות של החיים בצורה מתונה זה לחלוטין בסדר, אך להטמע בהן בצורה מוגזמת או להפריז הוא מה שמוביל לכשלים מוסריים. מדובר בשמירה על איזון ושליטה עצמית.
"ההיפך נכון לגבי הכאב; האדם אינו נמנע מהכאב העודף בלבד, אלא מהכאב כולו. הדבר ייחודי לו, משום שהברירה העומדת כנגד העודף של העונג אינה כאב – אלא אם כן מדובר באדם הרודף אחר עודף העונג."
אריסטו מציין כאן דבר מעניין בנוגע לאופן שבו אנשים מתמודדים עם כאב ותענוג. כשמדובר בכאב, אדם לא מסתפק רק בניסיון להימנע מ"כאב יתר" (עודף של כאב) – הוא שואף להימנע לחלוטין מכל כאב. זהו מאפיין ייחודי של ההתנהגות האנושית: בניגוד לתענוג, אנשים אינם מוכנים לסבול אפילו כמעט כאב אם יש להם דרך להימנע מכך.
לעומת זאת, בנוגע לתענוג, החלופה ל"עודף תענוג" אינה בהכרח כאב. ניתן להימנע מעודף תענוג מבלי לחוות כאב. עם זאת, עבור מי שנוטה להפרזות או לרדיפת תענוגות קיצוניים, כל מצב שהוא פחות מה'עודף' הזה עשוי להרגיש כמו כאב עבורו, אף שזה אינו כאב בפועל. הבחנה זו מדגישה כיצד התפיסה שלנו לגבי האיזון בין תענוג לכאב יכולה להתעוות, בייחוד עבור אלה שממוקדים יתר על המידה בחיפוש אחר הנאה.