אתיקה

אריסטו מעלה כאן נקודה חשובה לגבי הקשר בין אושר להנאה. הוא טוען שאם ההנאה (אותה הוא מגדיר כפעילות או תפקוד פעיל של היכולות או הכישורים שלנו) אינה דבר טוב במהותו, אז אין היגיון לקשר בין אושר לבין חיים נעימים. במילים פשוטות יותר, אם להנאה אין ערך, מדוע אדם מאושר באמת יחפש אותה או יזדקק לה כחלק מחייו?

מעבר לכך, אריסטו מאתגר את הרעיון של איך אושר יכול להתקיים ללא הנאה. אם ההנאה אינה טובה, הדבר פותח את האפשרות שאדם "מאושר" יכול לחיות חיים מלאים בכאב או בחוסר נוחות, מה שנראה כנוגד את ההיגיון. הוא מבקש מאיתנו לחשוב בזהירות: איך אפשר שמישהו יהיה באמת מאושר אם חייו חסרים פעילות נעימה, או גרוע מכך, נשלטים על ידי חוויות מכאיבות?

ההשקפה של אריסטו קושרת בין אושר, הנאה, והתפקוד הטבעי של היכולות האנושיות שלנו, ורואה אותם כשלובים זה בזה, ולא מתייחסת להנאה כאל משהו שאינו רלוונטי לחיים האידיאליים.

אריסטו מציג כאן טענה רדיקלית: אם הנאה אינה נחשבת באופן מובנה כ"טובה", אז באותו היגיון, כאב אינו יכול להיחשב באופן מובנה כ"רע". במילים אחרות, אם אנו דוחים את ההנאה כבלתי רלוונטית לחיים המאושרים, אז גם הימנעות מכאב מאבדת משמעות. מדוע? מכיוון שכאב והנאה הם הפכים – אם לאחד אין משמעות מוסרית או ערכית, גם לשני אין. למעשה, אם הנאה לא תורמת לחיים טובים, לא תהיה סיבה מכרעת להימנע מכאב. אריסטו משתמש בטיעון הזה כדי לאתגר את הרעיון שהנאה וכאב אינם חשובים להשגת "החיים הטובים" או האושר.

אריסטו טוען כאן שאם עונג אינו נחשב כמשהו טוב מטבעו, אזי חיי אדם מוסרי או "טוב" לא יהיו בהכרח מהנים או מספקים יותר מחייו של כל אדם אחר. הסיבה לכך היא שההנאה שבחיים של אדם מסוימת קשורה לפעולות שבהן הוא עוסק. אם הפעולות או העיסוקים של אדם טוב אינם באמת יותר מהנים או מספקים מאלו של אחרים, לא תהיה שום דבר מיוחד או "טוב יותר" בחייו בהשוואה לאחרים.

ביסודו, אריסטו מערער על הרעיון שחיים מוסריים או טובים יכולים להרגיש משמעותיים או מתגמלים אם נדחה לחלוטין את הקשר שבין עונג לטוב. עבורו, כמה מהנים ומשמעותיים הם העיסוקים שלך קשור באופן עמוק לסוג החיים שאתה חי.