ספר 7 / פרק 13
פסקה 2 - הקשר בין הנאה לאושר
הסבר - חלק אחר חלק
"ואם (ו) הנאות מסוימות הן רעות, זה לא שולל את האפשרות שהטוב העליון הוא הנאה מסוימת, בדיוק כפי שהטוב העליון יכול להיות סוג מסוים של ידע, אף שידע מסוים עשוי להיות רע."
אריסטו אומר שאם יש תענוגות שהם רעים, זה לא אומר שהתענוג באופן כללי לא יכול להיות הטוב העליון ("הטוב המרכזי"). הוא מבצע השוואה לידע: גם אם ישנם סוגי ידע שיכולים להיות מזיקים או לא רצויים, עדיין אפשר לראות בידע ככלל דבר בעל ערך רב או מרכזי לשגשוג האדם. למעשה, הקיום של דוגמאות "רעות" בתוך קטגוריה לא שולל את האפשרות שהקטגוריה כולה תהיה טובה ביסודה.
"אולי אף ניתן לומר שזה חיוני, שאם לכל נטייה או מצב טבעי שלנו יש פעילות חופשית ללא מכשולים, אז בין אם זו הפעילות (כשאין לה מכשולים) של כל הנטיות שלנו או של נטייה מסוימת אחת בלבד – זוהי האושר. והפעילות הזו היא העונג."
אריסטו טוען שאם כל היבט של האופי או הטבע שלנו (מה שהוא מכנה "נטייה") פועל בחופשיות וללא מכשולים, אז הפעילות הנובעת מחירות זו היא מה שאנחנו מכנים אושר. אם פעילות בלתי מופרעת כזו מביאה באופן טבעי לתענוג, אז התענוג עצמו הופך לדבר רצוי מאוד וכדאי לשאוף אליו. למעשה, פעילות בלתי מופרעת שממלאת את הטבע שלנו מובילה לאושר, והתענוג נלווה למצב זה, מה שהופך אותו לקשור עמוקות למה שאנו מוצאים כבעל ערך בחיים.
"לפיכך, נראה כי הטוב העליון יהיה סוג של עונג, אף שרוב התענוגות עשויים אולי להיות רעים ללא הבחנה. ולפיכך, כל בני האדם חושבים שהחיים המאושרים הם חיים נעימים ומשלבים את העונג בתוך תפיסתם של האושר – ובצדק. זאת משום שאף פעולה אינה מושלמת כאשר היא נתקלת במכשולים, והאושר הוא דבר מושלם. לכן, האדם המאושר זקוק לטובות הגוף ולמיני טובות חיצוניות, כלומר למזל ולנסיבות חיוביות, על מנת שלא יפריעו לו בדרכיו אלו."
אריסטו טוען שגם אם הנאות רבות עשויות להיות מזיקות או בלתי רצויות בנסיבות מסוימות, יש סוג של הנאה שניתן לראות בו את ה"טוב העליון" – ההנאה שקשורה קשר הדוק לחיים מאושרים באמת. אנשים באופן טבעי מקשרים בין אושר להנאה, כי אושר כולל חיים במצב של פריחה שלמה ורצופה. כאשר אדם מתמודד עם מכשולים רציניים או קשיים – כמו חוסר נוחות גופנית, מחסור בצרכים בסיסיים או אסונות בחייו – קשה הרבה יותר, ולעיתים בלתי אפשרי, לעסוק בפעילויות משמעותיות או לממש את מלוא הפוטנציאל שלו.
בכך, אריסטו מסביר כי אדם מאושר באמת זקוק לא רק למידות טובות פנימיות ולגישה נכונה, אלא גם למידה מסוימת של תמיכה חיצונית, כמו בריאות גופנית ("טובין של הגוף") ותנאי חיים נוחים ("טובין של המזל"). גורמים חיצוניים אלו מאפשרים לאדם לחיות ללא מכשולים מתמידים, ובכך תומכים ביכולתו לחיות את חייו הטובים והמלאים ביותר.
"אלו שאומרים שהאדם הסובל על גלגל העינויים או זה שנופל לצרות גדולות הוא מאושר אם הוא טוב, מדברים שטויות, בין אם הם מתכוונים לכך או לא."
אריסטו מעלה כאן נקודה חזקה: הרעיון שמישהו שחווה סבל קיצוני או מצוקה – כמו עינויים או אסונות כבדים – עדיין יכול להיחשב "מאושר" רק בגלל שהוא אדם מוסרי או טוב, נראה בעיניו כבלתי סביר. הוא מבקר את התפיסה הזו כבלתי מציאותית ומנותקת מהמציאות של החיים האנושיים.
אושר (eudaimonia), לפי אריסטו, אינו רק קשור לאופי מוסרי פנימי או למידות טובות. הוא דורש גם תנאים חיצוניים מסוימים שתומכים ומקיימים חיים טובים. אם מישהו סובל קשות או סובל מחסכים כבדים, הדבר מונע ממנו לעסוק באופן מלא בפעילויות שמובילות לאושר. לפי אריסטו, אושר הוא מצב פעיל ומשגשג, וכאב או אסון מפריעים ישירות ליכולת של אדם לחיות בצורה הזו.
במילים פשוטות, הוא דוחה את הרעיון שלהיות אדם טוב מספיק לאושר אם חייו של האדם נהרסים על ידי נסיבות קשות. אושר הוא יותר מאופי מוסרי בלבד – הוא גם תלוי בתנאים שמאפשרים לך לחיות טוב.
"כיוון שאנו זקוקים למזל כמו גם לדברים אחרים, יש אנשים שחושבים שמזל טוב זהה לאושר; אך זה אינו נכון, שכן אפילו מזל טוב, כאשר הוא מופרז, עלול להוות מכשול, ואולי אז כבר לא ייקרא מזל טוב. הגבול שלו נקבע ביחס לאושר."
אריסטו מתייחס לאי-ההבנה שאומרת כי מזל טוב (מזל או נסיבות חיצוניות חיוביות) זהה לאושר. הוא טוען שאמנם מזל טוב מסוים הוא הכרחי כדי להימנע ממכשולים בחיים ולתמוך באושר, אך הוא אינו שקול לאושר עצמו. למעשה, אם למישהו יש יותר מדי מזל טוב—אם הברכות החיצוניות הן יתרות ומוגזמות—הן עלולות להפוך לעול או למכשול, במקום לתועלת. לכן, למזל טוב יש ערך, אך רק בתוך גבולות מסוימים, וגבולות אלו נקבעים על פי האופן שבו הוא תורם לאושר האמיתי, שהוא יותר על איכות החיים הפנימיים והפעילות המוסרית מאשר על מזל חיצוני גרידא.