אתיקה

אריסטו מציין כאן שכאב נחשב באופן אוניברסלי לדבר שלילי. הוא מסביר שסוגים מסוימים של כאב הם רעים מטבעם – כלומר, הם מזיקים או לא נעימים כשלעצמם, בלי צורך בהסבר נוסף. סוגים אחרים של כאב, גם אם הם לא רעים באופן טבעי, עדיין אינם רצויים כי הם יוצרים מכשולים או מעכבים אותנו מלהשיג מטרות, לתפקד היטב או לחיות חיים מספקים. בכל מקרה, כאב הוא משהו שאנחנו באופן אינסטינקטיבי מנסים להימנע ממנו.

אריסטו מבצע כאן תצפית לוגית. הוא טוען שאם משהו הוא רע וכדאי להימנע ממנו (כמו כאב), אז ההפך של הדבר הרע הזה חייב להיות טוב. במקרה זה, מכיוון שכאב הוא משהו לא רצוי ורע, ההפך שלו—עונג—חייב להיות רצוי וטוב, לפחות במובן כללי.

אריסטו מציין כי העונג, בטבעו הבסיסי, הוא דבר טוב. מאחר שהכאב נחשב באופן כללי לדבר שלילי ומשהו שיש להימנע ממנו, הרי שההפך שלו – העונג – חייב להיות טוב מבחינה הגיונית. הוא רומז שאם אנו מסכימים שכאב הוא לא רצוי, אז גם עלינו להכיר בכך שלעונג, כהיפוך של הכאב, יש ערך חיובי. עם זאת, אין הכוונה שכל סוגי העונג הם בהכרח טובים או מועילים במידה שווה, אלא שהרעיון עצמו של עונג מחובר במהותו למשהו טוב. זהו מסקנה מתבקשת בהתבסס על הרעיון שניגודים מוגדרים ביחס זה לזה.

אריסטו מגיב לפילוסוף ספאוסיפוס, שטען כי ההנאה מנוגדת הן לכאב והן לטוב. ספאוסיפוס טען שכשם שדבר "גדול יותר" יכול להיות מנוגד גם ל"קטן יותר" וגם ל"שווה", כך יכולה ההנאה לעמוד כמנוגדת גם לכאב (שהוא דבר רע) וגם לטוב (שהוא דבר טוב).

אריסטו מבקר את הטיעון הזה בכך שהוא מצביע על חוסר העקביות שבו. אם באמת ספאוסיפוס האמין שההנאה מנוגדת לטוב, הוא היה צריך לסווג את ההנאה באופן מהותי כסוג של רוע. אבל ספאוסיפוס אינו הולך עד כדי כך, וזה מחליש את הטיעון שלו. למעשה, אריסטו טוען שהרעיון שההנאה מנוגדת גם לכאב וגם לטוב אינו הגיוני אם אינך טוען גם שההנאה עצמה היא באופן יסודי רעה או שלילית—וזה אינו המצב, מכיוון שההנאה אינה יכולה להשתייך באותו אופן לקטגוריה של רוע.

לפי אריסטו, ההנאה במהותה אינה דבר שמתנגד לרעיון של הטוב, אלא דווקא מתיישרת איתו בהקשרים מסוימים. הוא מדגיש שההנאה, במיוחד כאשר מבינים אותה בצורה נכונה, אינה דבר שיש לדחות אותו כמשהו שלילי או בעייתי באופן מובנה.