אתיקה

אריסטו מתמודד עם טענות או הנחות מסוימות בנוגע לעונג וכיצד סוגים שונים של אנשים ניגשים אליו. ראשית, ישנה הטענה שאדם מתון (מישהו שמפעיל שליטה עצמית) נמנע מכל סוג של עונג. שנית, קיימת הטענה שאדם בעל חוכמה מעשית מחפש חיים נטולי כאב ולא כאלה שמלאים בעונג. לבסוף, נאמר שילדים ובעלי חיים רודפים באופן אינסטינקטיבי אחרי עונג. אריסטו מפריך טענות אלה ומראה שכולן מבוססות על אי-הבנה של טיב העונג ותפקידו בחיים. לפיכך, טענות אלו ניתנות לדחייה מאותה הסיבה.

אריסטו אומר שלא כל ההנאות הן באופן אוניברסלי או מוחלט טובות. ישנן הנאות שהן "טובות ללא התניה", כלומר, הן טובות מעצם טבען ותורמות באופן חיובי לרווחתנו ולשגשוגנו כבני אדם. עם זאת, לא כל ההנאות נכללות בקטגוריה הזו—ישנם סוגים מסוימים של הנאות שאינן טובות מעצמן, ואף עשויות להוביל לנזק או להגזמה אם רודפים אחריהן בצורה לא נבונה. הבחנות אלה חיוניות לחיים מוסריים ומאוזנים, שבהם אדם מחפש הנאות שתורמות לו באמת ומתואמות עם התבונה והמידה הטובה.

אריסטו מבצע כאן הבחנה בין סוגים שונים של תענוגות. הוא מציין שחיות ("בהמות") וילדים נוטים לרדוף אחר תענוגות גופניים—תענוגות הקשורים לתשוקות גופניות, חשקים או תאוות, כמו לאכול או לשתות. תענוגות אלו לרוב קשורים למחזוריות של צרכים והקלה, כמו רעב ושובע. בעצם, תענוגות גופניים אינם רק הנאה פשוטה, אלא לעיתים קרובות מלווים בכאב או באי-נוחות (כמו רעב או צמא) שצריך להקל עליהם.

לעומת זאת, האדם בעל חוכמת המעשה—מישהו שהוא רציונלי ומודע לעצמו—שואף למצב מאוזן ושלו יותר. המטרה שלו אינה להתמכר לתענוגות הגופניים הללו אלא להתעלות מעל מחזור התשוקה והכאב. הוא חותר לחיים של שלווה וחירות מההפרעות שהרצונות הללו יוצרים. עבור אריסטו, זו דרך חיים מעודנת יותר, המנוגדת להרגלים של אלו שנשלטים באופן אימפולסיבי על ידי הדחפים הפיזיים המיידיים שלהם.

בסופו של דבר, אריסטו רומז שבעוד שתענוגות גופניים עשויים למשוך אותנו באופן טבעי, הם אינם סוג התענוגות הגבוהים ביותר או אלו שעלינו להעדיף באופן עקבי.

אריסטו מסביר כי התענוגות הגופניים – דברים כמו אכילה, שתייה או תענוגות אחרים שמספקים את התשוקות הגופניות – נושאים אופי מסוים: הם קשורים קשר הדוק לתשוקות, ולעיתים מביאים כאב כאשר תשוקות אלו אינן מתמלאות. בעוד שתענוגות גופניים יכולים להיות נורמליים או הכרחיים במידה מסוימת, הם עלולים גם להפוך למוגזמים. ההגזמה הזו מאפיינת אדם שנהנה יותר מדי, כזה שנכנע יתר על המידה לתשוקותיו ומחפש את התענוגות האלו מעבר למה שמוצדק או בריא. לכן, ההשתקעות אינה רק בהנאה מתענוגות גופניים, אלא בהגזמה בהם עד לנקודה שבה הדבר פוגע באופיו או ברווחתו של האדם.

אריסטו אומר שאדם שהוא "מתון" (בעל שליטה עצמית או איזון) נמנע מסוגים מסוימים של הנאות—לא משום שהוא דוחה את כל ההנאות, אלא משום שהוא מעדיף הנאות משמעותיות או מאוזנות יותר, שמתיישבות עם תחושת המידה הטובה והתבונה שלו. האדם המתון לא מונע מעצמו שמחה או סיפוק לחלוטין; הוא פשוט נמנע מהנאות גופניות מופרזות או כאלו הקשורות לדחפים לא מבוקרים, מכיוון שאלו עלולות להוביל לחוסר איזון או לנזק.

במילים פשוטות יותר, האדם המתון מבין שיש הנאות שהן לא בריאות או חולפות, ולכן הוא בוחר להתמקד בהנאות שמביאות אושר ארוך טווח או הרמוניה בחיים.