ספר 7 / פרק 12
פסקה 6 - אי-האמנותיות של התענוג
הסבר - חלק אחר חלק
"העובדה ששום הנאה אינה תוצאה של אמנות כלשהי נובעת באופן טבעי; אין אמנות של שום פעולה אחרת גם כן, אלא רק של הכשרון או היכולת המתאימים."
אריסטו מדגיש שההנאה אינה נובעת ישירות מאמנות או מיומנות עצמן, אלא מהפעולה שהאמנות מאפשרת או מקדמת. לדוגמה, אמנות או מיומנות מסוימת (כמו נגינה, ציור או יצירה) אינה מייצרת את ההנאה באופן ישיר; במקום זאת, היא מעניקה לך את היכולת או "הכוח" לעסוק בפעולה שמובילה להנאה. ההדגשה כאן היא שכל אמנות או מיומנות קשורה ליכולת לפעול, ולא לתחושת ההנאה עצמה. ההנאה מגיעה דרך הפעולה, ולא מהאמנות כמשהו נפרד.
"אף על פי כן, אמנויות הבשמים והבישול נחשבות לאמנויות שפועלות למען ההנאה."
בקטע זה, אריסטו מצביע על חריג מעניין לרעיון הכללי שאין אמנות (או מיומנות) שמטרתה הישירה היא יצירת עונג כשלעצמה. בעוד שרוב האמנויות מתמקדות ביצירת משהו חיצוני (כמו מבנה באדריכלות או בריאות ברפואה), אנשים נוטים לראות אמנויות מסוימות—כגון הבישום והבישול—ככאלו הקשורות באופן ייחודי לעונג. הן לא עוסקות רק ביצירת דבר פונקציונלי (כמו מזון לצורכי הישרדות או ריחות להסוואת ריחות לא נעימים); הן נוצרות במיוחד כדי להביא הנאה תחושתית לאנשים.
אריסטו מכיר בתפיסה זו, אך נראה שהוא גם מעודד אותנו לחשוב לעומק: האם "אמנויות העונג" הללו עוסקות רק בסיפוק מיידי, או שמא הן משרתות מטרה נעלה או משמעותית יותר מעבר לעונג המיידי?