ספר 7 / פרק 12
פסקה 5 - תפקידן של ההנאות בחוכמה המעשית.
הסבר - חלק אחר חלק
"לא החוכמה המעשית ולא אף מצב של הוויה מעוכבים על ידי התענוג הנובע מהם; אלה התענוגות הזרים שמפריעים."
אריסטו מדגיש שההנאה הנובעת מפעולות כמו הפעלת חוכמה מעשית או השגת מצב מוסרי וטוב אינה מפריעה לפעולות הללו. להיפך, הנאות אלו תואמות את השאיפות האלו ואף עשויות לחזק אותן. עם זאת, כאשר ההנאה מגיעה ממשהו שאינו קשור או "זר" לפעולות הללו – כמו הסחות דעת או פיתויים שאינם קשורים לחוכמה – היא עלולה לשמש כמכשול, ולמשוך את תשומת הלב או האנרגיה שלך הרחק מהמטרה. בעצם, לא כל ההנאות שוות: הנאות שמתואמות עם המעלה תומכות בה, בעוד שהנאות שאינן קשורות עשויות להפריע.
"שכן התענוגות הנובעים מהמחשבה והלמידה יניעו אותנו לחשוב וללמוד עוד יותר."
אריסטו מדגיש כאן שכאשר אנחנו מוצאים הנאה בפעילויות כמו חשיבה ולמידה, ההנאה הזו מעצימה את המעורבות שלנו בפעילויות הללו, ומעודדת אותנו לחשוב וללמוד אפילו יותר. במילים אחרות, כאשר התהליך עצמו מהנה, הוא הופך למנגנון שמחזק את עצמו – ההנאה משמשת כסוג של דלק מוטיבציוני, המניע אותנו להמשיך לשאוף לידע או לצמיחה אינטלקטואלית.