אתיקה

אריסטו דן בטבעה של ההנאה וכיצד היא קשורה ל"טובין"—דברים רצויים או מועילים. הוא מזהה שני סוגים של טובין: כאלה שהן פעילויות (דברים שאנו עושים) וכאלה שהן מצבים (מצבים של הוויה). הרעיון המרכזי הוא שכאשר אנו חווים משהו שעוזר לשקם את מצבנו הטבעי (כמו אכילה כשאנחנו רעבים או שתייה כשאנחנו צמאים), ההנאה הנובעת מכך היא רק תוצאה מקרית של תהליך השיקום הזה, ולא המהות או המטרה העיקרית של הפעולה.

הוא משווה זאת לסוג אחר של הנאה—כזו שנובעת ללא צורך נלווה בחוסר או בתיקון של דבר מה. לדוגמה, ההנאה מהתבוננות (פשוט לחשוב לעומק או להתבונן בעולם) אינה תלויה במחסור בתוכנו או בצורך לתקן דבר מה. במקרים כאלה, טבענו כבר שלם או מלא—אין בו חסרון או משהו "לקוי". סוג זה של הנאה, כך נראה שאריסטו מציע, עשוי להיות טהור או משמעותי יותר מאלו הקשורות למילוי פער או לשיקום האיזון שלנו.

אריסטו מציין כי החוויה שלנו עם הנאה משתנה בהתאם למצב שבו אנו נמצאים. כאשר אנו במצב מאוזן ויציב (בריאים, מאוזנים או שבעי רצון), אנו נהנים באופן טבעי מדברים שהם באמת ונאמת נעימים—דברים שהם טובים או מהנים מטבעם. לעומת זאת, כשאנו במצב של מחסור או צורך (כמו מחלה, תשישות או רעב), לעיתים קרובות נמצא הנאה בדברים שבדרך כלל לא היינו מחשיבים כנעימים. לדוגמה, כשאדם רעב מאוד, אפילו אוכל תפל או מר עשוי להיראות לו מהנה, לא מכיוון שהוא מהנה מטבעו, אלא מפני שהוא מספק את הצורך המיידי של הגוף להזין את עצמו.

הבחנה זו חשובה עבור אריסטו כי היא מראה שלא כל ההנאות שוות בערכן. חלק מההנאות קשורות למצבי מחסור זמניים והן רק "מקריות"—הן אינן טובות מצד עצמן אלא מרגישות מהנות משום שהן פותרות בעיה. לעומת זאת, ההנאות שאנו חווים כשאנו במצב בריא ומאוזן הן אותנטיות יותר ומתואמות עם מה שהוא טבעית טוב.

אריסטו אומר שלא כל התענוגות הם באופן טבעי או מוחלט טובים. איכות התענוג תלויה בסוג הדבר שגורם לו. מאחר שהדברים שמהם נובע התענוג משתנים מאוד – חלקם באמת טובים ואחרים רק נראים כאלה – באופן טבעי גם החוויות של התענוג נבדלות בערכן. בפשטות, בדיוק כפי שדברים או פעילויות נבדלים בטוב המהותי שלהם, גם התענוג שאנו חווים מהם יכול להיות שונה בטוב או במשמעות שהוא מעניק.