אתיקה

אריסטו מסכם את הטיעונים שהוצגו עד כה נגד המחשבה שהנאה נחשבת לטובה או לטובה העליונה (המטרה הסופית). כעת הוא עובר להבהיר שהטיעונים הללו אינם בהכרח מוכיחים שההנאה אינה טובה, או שאינה יכולה אפילו להיות הטוב העליון. במילים אחרות, רק מכיוון שיש אנשים שמבקרים את ההנאה או מצביעים על בעיות הקשורות בה, זה לא הופך אותה אוטומטית לבלתי ראויה, או שולל את היותה בסיסית וטובה. אריסטו מתכונן לאתגר או להוסיף מורכבות לנקודות המבט הללו.

אריסטו מסביר כאן את המושג "טוב" בשני אופנים שונים: "טוב" במובן מוחלט (כלומר, טוב באופן אוניברסלי לכולם) ו"טוב" במובן יחסי (כלומר, טוב לאדם מסוים או למצב מסוים). הוא טוען שכמו שלאנשים שונים יש תכונות טבעיות או מצבים שונים, גם הפעולות, התהליכים או החוויות שהם "טובים" יכולים להתחלק בהתאם לשאלה אם הם טובים באופן אוניברסלי או טובים רק במובן אישי או הקשרי. הבחנה זו חשובה, כי משהו עשוי להיראות "רע" באופן כללי אך עדיין להיות "טוב" עבור אדם מסוים בנסיבות מסוימות. זו דרך להראות שהרעיון של "טוב" אינו אחיד לכולם – הוא מורכב יותר ותלוי בפרספקטיבה.

אריסטו טוען כאן שכאשר אנו שוקלים דברים הנחשבים "רעים", הערך שלהם – או היעדרו – תלוי בהקשר. הוא מסביר שיש מקרים שונים:

1. יש דברים שאולי נחשבים באופן כללי "רעים", אך אינם רעים עבור אדם מסוים במצב מסוים. למעשה, הם עשויים להיות הבחירה הנכונה עבור אותו אדם – כמו מקרה שבו משהו לא נעים מביא תועלת ספציפית עבורו.

2. ישנם דברים שאולי אינם שווים בחירה עבור אדם, אלא אם כן מדובר בתנאים נדירים במיוחד – למשל, משהו שעשוי להיות נסבל לתקופה קצרה או בנסיבות מסוימות, אך בפני עצמו אינו טוב באמת.

3. ולבסוף, הוא מציין שישנם דברים שנראים כאילו הם מביאים עונג, אך למעשה אינם עינוגים אמיתיים כלל. מדובר במקרים שבהם העונג מעורבב עם כאב, והתהליך הכואב נועד לפתור בעיה – כמו טיפולים רפואיים לאדם חולה. בעוד שהם עשויים להקל על הסבל, איננו רואים בהם מקורות אמיתיים לאושר או לעונג במובן האמיתי. העונג כאן נוגע יותר להקלת אי הנוחות מאשר ליצירת שמחה.

לכן, אריסטו מחדד את הדיון על עונג, ומראה כיצד מה שנראה "רע" או "מהנה" יכול להשתנות בהתאם להקשר, לזמן ולתכלית.