אתיקה

אריסטו מתחיל בהצגת השקפות שונות על הנאה. הוא מסביר שאנשים חלוקים בדעותיהם בשאלה האם הנאה היא טובה או רצויה מטבעה. הנה תמצית של שלוש הדעות המרכזיות שהוא מציג:

1. יש הסבורים כי אף הנאה אינה טובה כלל, לא מטבעה ולא כתוצאה נלווית. לדבריהם, הטוב וההנאה הם מושגים נפרדים לחלוטין – הם אינם זהים זה לזה.

2. אחרים טוענים שבעוד שחלק מההנאות יכולות להיות טובות, רובן רעות. השקפה זו רומזת לכך שההנאות נבדלות באיכותן, ורבות מהן מזיקות או מבחינה מוסרית מפוקפקות, ולכן רק מעטות יכולות להיחשב טובות.

3. הקבוצה השלישית מאמינה שגם אם כל ההנאות הן טובות, ההנאה עצמה לא יכולה להיות הדבר הטוב ביותר בחיים. השקפה זו מחזיקה בדעה שיש משהו נעלה או סופי יותר מהנאה, שהוא הטוב העליון או המטרה העליונה של חיי האדם.

אריסטו מתווה את הבסיס לדיון מעמיק יותר בהשקפות אלה. כל אחת מהעמדות האלו משקפת גישות שונות ביחס לקשר בין הנאה לבין מוסריות, אושר והמטרה העליונה בחיים. המתח שבין ההנאה ל"טוב העליון" הוא עניין מרכזי בחקירה האתית שלו.

אריסטו מציג טיעונים של אלו שטוענים כי ההנאה אינה דבר טוב כלל, בין אם במהותה או כתוצאה משנית של משהו אחר. הנה הפירוט של כל נקודה שהוא מעלה:

1. הנאה כתהליך ולא כמטרה סופית (א):
יש שטוענים שכל הנאה היא למעשה תהליך מתמשך שמוביל אותנו למצב "טבעי" אך אינה המטרה הסופית עצמה. לדוגמה, הם משווים את ההנאה לבנייה של בית – זה רק שלב ("תהליך") ולא המוצר הסופי (הבית עצמו). לפי גישה זו, ההנאה חסרה ערך אמיתי או פנימי כמטרה בפני עצמה.

2. האדם המתון נמנע מהנאות (ב):
אדם מתון – מי שמפגין שליטה עצמית – נוטה להימנע ממעורבות יתירה בהנאות. הדבר רומז שלרדוף אחר הנאה אינו דבר טוב או מוסרי במהותו; אחרת, האדם המתון לא היה מתרחק מהן.

3. חוכמה מעשית מתמקדת בהימנעות מכאב ולא בחיפוש אחר הנאה (ג):
אנשים חכמים ומעשיים אינם שמים בראש סדר העדיפויות את החיפוש אחר הנאה; הם שואפים לחיות במצב נטול כאב. זה מרמז כי הימנעות מכאב, ולא רדיפת הנאות, נחשבת לחשובה או מכובדת יותר.

4. הנאות עלולות לפגוע במחשבה הרציונלית (ד):
הנאה מוגזמת יכולה להפריע ליכולת לחשוב באופן ברור או מעמיק. לדוגמה, אריסטו מזכיר את ההנאה המינית, שיכולה להעסיק מישהו לגמרי ולהקשות – אם לא למנוע – ריכוז בדברים אחרים. טיעון זה רואה בהנאה מוגזמת הסחת דעת, הניגוד למועיל.

5. אין "אמנות" של הנאה (ה):
אריסטו מציין שכל דבר טוב אמיתי מקושר לרוב למיומנות, אומנות או מלאכה כלשהי (כמו רפואה לשם בריאות או אדריכלות לשם בניית בתים). לעומת זאת, להנאה אין "אמנות" או כישרון שמכוון אותה – מה שמרמז שחסר לה עומק או מבנה של משהו בעל ערך אמיתי.

6. הנאה נרדפת על ידי ילדים ובעלי חיים (ו):
אריסטו מציין שגם ילדים ובעלי חיים רודפים אחר הנאה. מכיוון שקבוצות אלו אינן פועלות בהכרח מתוך תבונה מעמיקה או מוסריות, הקשר הזה מפחית את מעמדה של ההנאה כדבר נאצל או "טוב" באמת.

לסיכום: טיעונים אלו דוחים את הרעיון שההנאה היא דבר טוב במהותה.

בקטע זה, אריסטו מציג טיעונים מצד אלה הסבורים שלא כל התענוגות הם טובים מטבעם. הנימוקים שלהם כוללים את הנקודות הבאות:

1. יש תענוגות שהם מוסרית בזויים ולא מקובלים חברתית: קיימים סוגי תענוגות שאנשים מגנים מכיוון שהם נחשבים כמשפילים או בלתי מכובדים. לדוגמה, התמכרות לפעולות מופרזות או בלתי מוסריות עשויה להביא לתענוג, אך נדונות בזלזול משום שהן סותרות את הסטנדרטים האתיים או החברתיים.

2. יש תענוגות שעלולים להוביל לנזק: ישנם דברים שעשויים לגרום להרגשה טובה או נעימה ברגע מסוים, אך עם הזמן יובילו לנזק. לדוגמה, אכילת יתר של מזון לא בריא או התנהגויות ממכרות עשויות לספק אושר זמני, אך לפגוע בריאותית או רגשית בטווח הרחוק.

בעצם, פרספקטיבה זו מכירה בכך שהנאה היא לא בהכרח רעה, אך גם אינה יכולה להיות מוגדרת כאוניברסלית "טובה", מכיוון שיש תענוגות המובילים לתוצאות בלתי רצויות או מזיקות.

חלק זה מדגיש טיעון חשוב נגד הרעיון שהנאה יכולה להיות הטוב העליון או המטרה הסופית בחיים. הנקודה המובעת היא שההנאה מובנת כ-תהליך—משהו שמתרחש ומתפתח לאורך זמן, ומוביל למשהו אחר—ולא כמטרה בפני עצמה.

"מטרה" נתפסת כייעוד הסופי או תכלית של פעולה, משהו שיש לו ערך בפני עצמו. לעומת זאת, "תהליך" הוא אמצעי להגיע למשהו אחר, ולא משהו שלם או סופי. לפי הלוגיקה הזו, הטיעון אומר שמכיוון שההנאה היא חוויה חולפת ולא יעד יציב ועצמאי, היא לא יכולה להיות ה"טוב" או המטרה העליונה בחיים. היא מושווית למשהו שנמצא בתנועה, תמיד לא שלם, ולכן אינה יכולה לספק את הסיפוק המתמשך או את המימוש האמיתי שאנו עשויים לקשר עם אושר אמיתי או עם התכלית הסופית של החיים.