אתיקה

אריסטו משווה בין שני קצוות: "האדם האלוהי" ואדם בעל תכונות פראיות. הספרטנים, שהפגינו הערצה כלפי יחידים יוצאי דופן, כינו אותם "אלוהיים", מה שמרמז על כך שמעלות או גדלות אידיאליות כאלה הן נדירות במיוחד. בקצה השני של הספקטרום, אלה בעלי תכונות "פראיות" – התנהגות החסרה היגיון או מידות מוסריות – גם הם בלתי שכיחים. אריסטו מקשר את התכונות הפראיות לקבוצות מסוימות של אנשים (כמו "ברברים", כלומר, מי שאינם חלק מהתרבות היוונית בהקשר שלו), אך הוא מודה כי תכונות פראיות יכולות גם לנבוע מנסיבות מסוימות, כגון מחלות או מומים פיזיים. למעשה, שני הקצוות סוטים מנורמת ההתנהגות האנושית בדרכים שונות ונמצאים לעיתים נדירות באנושות.

כאן אריסטו מציין שהמונח "חייתי" אינו משמש רק לתיאור אנשים שחסרים אנושיות בגלל מחלות, מומים או מוצא ברברי. הוא מתייחס גם לאנשים אשר בשל רמות קיצוניות של רשע חורגים בהרבה מכישלונות מוסריים רגילים של האדם הממוצע. אנשים אלו, הנצרבים בשחיתותם, מפגינים התנהגות כה קיצונית בניוונה המוסרי, שהיא יוצאת מגדר נורמות אנושיות רגילות. למעשה, הרשעות שלהם כה קיצונית עד שהיא מזכירה משהו תת-אנושי או חייתי.

אריסטו מצביע על שינוי בכיוון השיחה. הוא אומר שבעוד שכבר דן במידות רעות (שחיתות מוסרית או פגמים באופי), כעת הוא רוצה להתמקד בניתוח תכונות התנהגותיות מסוימות: חוסר שליטה עצמית ורכות (או נשיות) מול שליטה עצמית וסיבולת. תכונות אלה אינן זהות לחלוטין למידות טובות או רעות, אך הן גם אינן קטגוריות נפרדות לחלוטין. במילים אחרות, הן תופסות שטח ביניים שמצריך דיון מעמיק ומדויק משל עצמו.

כדי להבהיר, חוסר שליטה עצמית מתייחס לחוסר היכולת לשלוט בעצמך או להתנגד לפיתויים, למרות הידיעה מה נכון לעשות. רכות או נשיות מדברות על סוג של חולשה או חוסר יכולת לעמוד בקשיים או אתגרים. בניגוד לכך, שליטה עצמית היא היכולת לרסן את הרצונות, וסיבולת היא הכוח להתמיד ולעמוד מול קשיים.

אריסטו רואה בתכונות אלו היבטים חשובים להבנת האופי המוסרי, אך שונים מספיק ממידות טובות ומידות רעות כדי להצדיק דיון עצמאי. הוא מכין את הקרקע לצלול לעומק הרעיונות הללו, תוך הבטחה לחקור אותם בצורה שיטתית.

אריסטו טוען כאן שתכונות מסוימות, כמו חוסר שליטה עצמית (כפיינות) ושליטה עצמית (שליטה פנימית), אינן צריכות להיחשב כחלק מהמידות הטובות המלאות או מהרע המלא. עם זאת, הן גם לא שונות במידה כה רבה עד שיש להתייחס אליהן כשייכות לקטגוריה נפרדת לחלוטין (או "מין," כפי שהוא מגדיר זאת).

במילים אחרות, תכונות אלו אינן מגדירות באופן מלא את אופיו המוסרי של אדם, אם לטוב ואם לרע, אך הן גם לא בלתי קשורות עד כדי כך שאפשר להתעלם מהן כשמנסים להבין את התנהגותו או נטיותיו האתיות. הן תופסות מעין מצב ביניים בין הקצוות.

אריסטו מדגיש את שיטתו להתמודדות עם שאלות פילוסופיות, במיוחד כאלה הנוגעות להתנהגות אנושית ולמחשבה. הוא מתחיל באיסוף ושקילת העובדות הנצפות – דוגמאות מציאותיות שמספקות תובנה לנושא הנדון. לאחר מכן, הוא מנתח את הקשיים או הבעיות שעובדות אלו מעלות, מפרק אותן ודן בניואנסים שלהן.

לאחר שלב הניתוח הראשוני, הוא מבקש לבחון את הדעות הרווחות (או האמונות) בנושא. מטרתו אינה לדחות או להתעלם מהדעות הללו באופן גורף, אלא לבחון אותן. הוא משתדל להוכיח את אמיתותן, או, במקרה שלא כל הדעות עומדות במבחן, לאשר את אלה שנראות ההגיוניות, האמינות או המוערכות ביותר על ידי מקורות סמכותיים. אם יוכל גם להפריך התנגדויות (טיעוני נגד) וגם להשאיר על כנן את האמונות המשותפות והמבוססות, אריסטו סבור שהוא הצליח לבסס טענה חזקה למסקנותיו.

גישה זו מדגימה את האיזון הקפדני של אריסטו בין היגיון לכבוד לחוכמת החברה. זוהי שיטה המבוססת על חקירה, תבונה וכבוד לתבונה האנושית הקולקטיבית, מה שנשאר מאפיין מרכזי של החקירה הפילוסופית גם בימינו.