אתיקה

אריסטו אומר שאם אדם יכול להגיע למעלה כזו של סגולה וחסד שעולים על המידה האנושית הרגילה עד כדי כך שהוא כמעט הופך להיות אלוהי או דומה לאל בטובו, אז המצב הזה של "סגולה מופרזת" חייב להיות ההפך הגמור ממצב ירוד לחלוטין וחייתי. במילים אחרות, הקצוות של ההתפתחות המוסרית האנושית מנוגדים זה לזה: הטוב והאצילי ביותר עומדים בניגוד חד לנמוך ביותר, הפראי והלא-מתורבת.

מה שאריסטו מנסה להביע כאן הוא השוואה בין מצבים שונים של הוויה: בהמיות, מידות רעות, מידות טובות, ומעלה אלוהית או מעלה על-אנושית. הוא מדגיש שגם הבהמיים (כמו בעלי חיים) וגם האלים נמצאים מחוץ למסגרת המוסרית הרגילה שחלה על בני האדם. בהמה, כמו בעל חיים, אינה בעלת היכולת למידות טובות וגם לא כושלת במידות רעות, משום שהיא פועלת אך ורק מתוך אינסטינקט. המצב המוסרי שלה שונה במהותו מהפגמים המוסריים של בני האדם, כגון מידות רעות.

באופן דומה, אל אינו מוגבל לתכונות אנושיות כמו מידות טובות או רעות. מצבו של האל נחשב מעבר ל-או מעל המידות הטובות האנושיות—הוא מתעלה מעליהן לגמרי. ולכן, בעוד שבני האדם יכולים להחזיק במידות מוסריות (טובות) או להפך (רעות), לבהמיים אין לא את זה ולא את זה משום שהם פועלים במישור אחר לגמרי, ואילו האלים עולים על הקטגוריות המוסריות הללו משום שמצבם "גבוה יותר מהמעלות הטובות."

המפתח כאן הוא הניגוד: הבהמיים נמצאים מתחת לתחום החשיבה המוסרית, בעוד האלים נמצאים מעליו. בני האדם תופסים את האמצע, שבו למידות טובות ורעות יש משמעות.