אתיקה

אריסטו מדגיש שכדי להבין מה המשמעות של להרהר כראוי—או להיות בעלי "מצוינות בהרהור"—צריך תחילה לפרק את המושג של ההרהור עצמו. הוא מציין שלפני שנוכל לשפוט מהו הרהור טוב או נכון, עלינו להבין באופן ברור על מה באמת עוסק ההרהור וכיצד הוא פועל בתהליך קבלת ההחלטות. זה דומה לאמירה: כדי להעריך את איכות הכלי, קודם צריך להבין למה הוא נועד. כאן, ההרהור הוא "הכלי" שאריסטו מנתח.

כאן אריסטו מדגיש כי לא כל סוג של "נכונות" בחשיבה או בתכנון הוא דבר טוב. למשל, אדם שחסר שליטה עצמית ("האדם שאינו שולט ביצריו") או אדם שמבחינה מוסרית נחשב רע ("האדם הרע") עשוי להיות עדיין פיקח או מיומן בהיגיון. אדם כזה יכול לחשב ולתכנן ביעילות תוכנית להשגת מטרה. אולם, אם המטרה שלהם מזיקה, לא מוסרית או הרסנית, "התכנון הנכון" שלהם מוביל לתוצאות רעות.

לכן, למרות שהחישובים והתכנון שלהם עשויים להיות נכונים מבחינה טכנית – הם מגיעים לתוצאה שבה הם חפצים – אין זה אומר שהם שקלו היטב מבחינה מוסרית או ערכית. מצוינות בתכנון, כפי שאריסטו שואף להגדיר אותה, חייבת לכלול חתירה לתוצאות שהן באמת טובות, ולא מזיקות או רעות.

אריסטו אומר שכאשר אנו שוקלים היטב—חושבים בקפידה ובחוכמה על החלטה—זה נחשב בדרך כלל כמעשה חיובי ומועיל מבחינה מוסרית. "ההצטיינות בשיקול דעת" שהוא מתייחס אליה אינה מתמצה בהגעה לכל מסקנה או השגת כל מטרה; היא מתמקדת במיוחד בשאיפה למה שטוב או מועיל באמצעות חשיבה מדויקת ונכונה. למעשה, שיקול דעת טוב הוא בעל ערך משום שהוא מכוון אותנו לקראת תוצאות מוסריות או מעשיות טובות, ומתאם את בחירותינו עם מה שנכון או ראוי בסופו של דבר.

אריסטו אומר שגם אם מישהו מגיע לתוצאה נכונה או טובה, התהליך שבו הוא השתמש כדי להגיע לשם חשוב. אם אדם מגיע למסקנה טובה אך עושה זאת באמצעות חשיבה שגויה (סילוגיזם מוטעה) או בשיטות לא נכונות, זה לא נחשב למעלה אמיתית בהתבוננות ובשיקול דעת. מצוינות בשיקול דעת אינה מסתכמת רק בהגעה ל"תשובה הנכונה" או בהשגת מטרה, אלא כוללת גם שימוש בהיגיון נכון ובאמצעים ראויים לאורך הדרך.

אריסטו מציין שגם אם יש אנשים שמגיעים להחלטה נכונה או לתוצאה מדויקת לאחר זמן ממושך של מחשבה ושיקול דעת, זו אינה צורת ה"מצוינות בשיקול דעת" האידיאלית. היכולת שהוא מדבר עליה אינה רק הגעה לתשובה הנכונה בסופו של דבר, אלא גם לעשות זאת בצורה יעילה ונכונה. מצוינות בשיקול דעת כוללת לא רק את הדיוק בתוצאה, אלא גם את הדרך שבה הגיעו אליה, כולל התזמון והאופן שבו התהליך התרחש. עיכוב מוגזם בשיקול דעת, אפילו אם ההחלטה לבסוף נכונה, אינו עומד בסטנדרט הזה של אידיאל המצוינות.

אריסטו מדגיש שהצטיינות אמיתית בהתייעצות אינה מסתכמת רק בהשגת תוצאה טובה, אלא בהגעה לכך באמצעות reasoning ותהליך נכונים. כלומר, לא רק לשאוף למטרה הנכונה (התכלית), אלא גם להשתמש בשיטה הנכונה (האופן) ולעשות זאת ברגע המתאים (הזמן). במילים אחרות, התייעצות מצוינת פירושה קבלת החלטות שמותאמות בצורה מחושבת לשלושת ההיבטים האלה—המטרה, השיטה והתזמון—ולא רק הגעה לתוצאה הרצויה במקרה, באמצעות reasoning שגוי או מאמץ לא יעיל.

אריסטו מציין שכאשר אנו מדברים על "להתייעץ היטב" (לחשוב ולשקול באופן יעיל לקבלת החלטות), ניתן להבין זאת בשני מובנים שונים:

1. במובן הכללי והכולל: זהו כאשר אדם מתייעץ היטב בדרך רחבה וכללית, במטרה להגיע למטרה העליונה או המשמעותית ביותר בחיים. לפי אריסטו, המטרה הזו היא חיים מוסריים ומספקים—בעצם, השגת אאודימוניה (שמתורגמת לרוב כ"אושר" או "שגשוג"). כאן, ההצטיינות בהתייעצות קשורה להשגת הטוב הגדול ביותר בחיים באופן כללי.

2. בהתייחס למטרה מסוימת: זהו כאשר ההתייעצות מתמקדת במטרה ספציפית וממוקדת יותר. לדוגמה, ייתכן שמישהו מתייעץ על הדרך הטובה ביותר לחסוך כסף, לתכנן מסע, או לפתור בעיה מסוימת. במקרה כזה, ה"הצלחה" בהתייעצות נמדדת לפי השגת המטרה הספציפית, ולא לפי השאיפות הרחבות יותר של החיים בכללותם.

לכן, אריסטו מבחין בין חשיבה אסטרטגית שמכוונת למטרות חיים מקיפות לבין חשיבה טקטית שמכוונת למטרות קטנות ומסוימות. שני הסוגים יכולים להיחשב כ"להתייעץ היטב," אבל הם פועלים ברמות שונות של חשיבות ומיקוד.

אריסטו מבחין בין שני רמות של מה שהוא מכנה "מצוינות בתהליך החשיבה":

1. מצוינות במובן המוחלט: זו חשיבה שמובילה לעבר המטרה העליונה או הגבוהה ביותר, שאותה אריסטו מגדיר בדרך כלל כ-הטוב או שגשוגו של האדם (אאודימוניה). כלומר, סוג זה של חשיבה מתמקד בבחירת האמצעים הטובים ביותר להשגת הייעוד היסודי או הכולל של החיים עצמם.

2. מצוינות במובן הפרטני: כאן מדובר בחשיבה שמצליחה להגיע למטרה מסוימת, מצומצמת יותר. אלו מטרות יותר מצביתיות או ממוקדות משימה, שמתמקדות על יעד ספציפי במקום על המטרה העליונה. לדוגמה, מציאת הדרך הטובה ביותר לחסוך כסף עבור דבר מה שצריך, היא חשיבה המכוונת להשגת מטרה מעשית מסוימת.

אריסטו מדגיש שמצוינות בתהליך החשיבה יכולה להשתנות בהתאם לשאלה אם מכוונים לייעוד הכללי של החיים או למטרות פרטניות וספציפיות יותר.

הקטע הזה אומר שאנשים שיש להם חוכמה מעשית (ביוונית, phronesis) הם אלה שמיומנים בקבלת החלטות טובות באמצעות חשיבה והתבוננות מדוקדקת. בעצם, "מצוינות בהתבוננות" משמעה היכולת לחשוב נכון, לא על דברים אקראיים, אלא במיוחד על הפעולות שיובילו לתוצאה טובה ומוסרית. ה"נכונות" הזו אינה אקראית, אלא קשורה באופן הדוק לחוכמה מעשית, שמבינה מהו הטוב האמיתי בחיים ומהו המטרה או "היעד" הסופי של פעולות אנושיות.

לכן, מצוינות בהתבוננות היא סוג של נכונות בהיגיון שעוזרת לאדם להבין את הדרך הטובה ביותר להשגת המטרה הנכונה, כפי שהיא מובנת על ידי החוכמה המעשית. מדובר גם בלהבין מה צריך להיות היעד וגם איך להגיע אליו בחוכמה.