ספר 6 / פרק 9
פסקה 1 - מצוינות בשיקול דעת
הסבר - חלק אחר חלק
"יש הבדל בין חקירה להתייעצות; שכן התייעצות היא סוג מסוים של חקירה."
אריסטו מבחין בין שתי פעילויות מנטליות: "חקירה", שהיא חיפוש כללי אחר ידע או הבנה, ו"התייעצות" (או שקילה), שהיא ממוקדת וספציפית יותר. ההתייעצות מתמקדת בלברר כיצד לפעול או להחליט במצב מסוים. זה לא רק עניין של איסוף מידע, אלא עבודה על סוג מסוים של שאלה – כלומר, מה לעשות בנסיבות נתונות.
"עלינו להבין את טיבה של המעלה בתהליך השיקול וההתלבטות, ולבחון האם היא סוג של ידע מדעי, דעה, יכולת לנחש באופן מושכל, או אולי משהו מסוג אחר."
אריסטו מפציר בנו להבין מהי באמת "מצוינות בשיקול דעת". הוא שואל האם היא שייכת לאחת מקטגוריות המיומנויות המוכרות של המחשבה, כמו ידע מדעי (בו אנו מבינים ומכירים דבר לעומק), דעה (אמונה או השקפה אישית), או מיומנות בניחוש (היכולת לבצע השערות או תחזיות במהירות). או שמא, הוא מציע, שזו בכלל משהו שונה לחלוטין—משהו הנבדל מצורות החשיבה המוכרות הללו.
"ידיעה מדעית זה לא; שכן אנשים אינם חוקרים את הדברים שהם כבר יודעים, אך שקילת דרך טובה היא סוג של שקילה, וזה ששוקל דרכו חוקר וחושב."
אריסטו מבהיר ש"עצה טובה"—היכולת לחשוב בזהירות ולקבל החלטות נבונות—אינה זהה לידע מדעי. מדוע? כי ידע מדעי עוסק בדברים שאנו כבר יודעים בוודאות; אין צורך להטיל בהם ספק או לחקור אותם. לעומת זאת, עיון ועצה דורשים חקירה פעילה וחישוב, מכיוון שהם מתמקדים בניסיון להבין מה לעשות במצב מסוים. מדובר בבחינה זהירה של האפשרויות ובחשיבה עליהן, ולא בהסתמכות על עובדות מוכרות ובלתי ניתנות לערעור.
""זה גם לא כישרון בניחוש; שכן כישרון זה אינו כרוך בהסקת מסקנות באמצעות חשיבה והוא פועל במהירות, בעוד שתהליך ההתלבטות הוא ממושך. אנשים אומרים שיש לבצע במהירות את המסקנות של ההתלבטות, אך את ההתלבטות עצמה יש לבצע באיטיות.""
אריסטו מבדיל בין "מיומנות בניחוש" לבין תהליך ההתלבטות. מיומנות בניחוש היא דרך מהירה וכמעט אינטואיטיבית להגיע לרעיון או למסקנה ללא הרבה חשיבה—זה כמו תחושת בטן או שיפוט מהיר. לעומת זאת, ההתלבטות היא ההפך הגמור. היא דורשת חשיבה זהירה ולוקחת זמן, מפני שהיא כוללת בחינה מעמיקה של הנושא, שקילת אפשרויות, וחישוב הדרך הטובה ביותר לפעולה. אנשים אומרים שצריך לפעול במהירות אחרי קבלת החלטה, אבל תהליך קבלת ההחלטה (ההתלבטות) חייב להיות איטי ושיטתי כדי להגיע להחלטה נכונה.
"שוב, זריזות מחשבתית שונה משלמות בשיקול דעת; זו מעין מיומנות בניחוש. כמו כן, שלמות בשיקול דעת אינה סתם דעה מכל סוג שהיא."
אריסטו מבצע כאן הבחנה חשובה בין תהליכים מנטליים שונים. הוא מדגיש ש"מהירות מחשבה", המתייחסת ליכולתו של אדם להסיק השערות משכילות במהירות או לקבל החלטות מיידיות (מה שהוא מכנה "מיומנות בהשערה"), אינה זהה ל"מצוינות בהיוועצות". עבור אריסטו, מצוינות בהיוועצות אינה עוסקת במהירות או ביכולת לנחש בצורה אינטואיטיבית.
הוא ממשיך ומבהיר שמצוינות בהיוועצות גם אינה פשוט "דעה". דעות מתמקדות יותר באחיזה באמונה או בשיפוט על דבר מסוים, בעוד שהיוועצות כוללת תהליך רציונלי של מחשבה זהירה שמטרתה לשקול ולהכריע על הדרך הטובה ביותר לפעול. במילים אחרות, היוועצות דורשת שימוש בהיגיון, ולא רק אינטואיציה מהירה או אמונות מגובשות מראש.
"אך מכיוון שאדם השוקל בצורה גרועה עושה טעות, בעוד שאדם השוקל בצורה טובה עושה זאת באופן נכון, ברור כי מצוינות בשיקול דעת היא סוג מסוים של נכונות. עם זאת, היא איננה קשורה לידע או לדעה, שכן אין דבר כזה "נכונות של ידע" (משום שאין דבר כזה "טעות של ידע"), ונכונות של דעה היא האמת. ובמקביל, כל מה שהוא מושא לדעה כבר מוגדר מראש."
בקטע הזה, אריסטו מסביר מהי "מצוינות בשיקול דעת" (או קבלת החלטות טובה) באמצעות השוואה לתכונות אינטלקטואליות אחרות כמו ידע ודעה:
- כאשר אדם שוקל דעתו באופן רע, הוא עושה טעויות. לעומת זאת, כאשר אדם שוקל דעתו היטב, ההיגיון שלו נכון. לכן, שיקול דעת טוב הוא סוג של נכונות.
- עם זאת, הנכונות הזו אינה זהה למה שנמצא בידע. מדוע? כי עבור אריסטו, ידע הוא ודאי, קבוע ונטול טעויות; אין דבר כזה "ידע נכון" או "ידע שגוי" משום שידע הוא פשוט אמת.
- הנכונות שבשיקול דעת גם אינה זהה לנכונות שבדעה. דעה קשורה יותר לאמונות סובייקטיביות, ואם דעה נכונה, זה פשוט אומר שהיא אמת. אבל דעה, בניגוד לשיקול דעת, עוסקת בדברים שכבר הוכרעו או נקבעו.
מה שאריסטו מדגיש הוא ששיקול דעת אינו עוסק בידיעת אמיתות קבועות (ידע) או באחזקת אמונות נכונות (דעה). במקום זאת, מדובר בתהליך—שיקול מעשי או מאמץ שכלי שמטרתו להבין ולבחור את דרך הפעולה הטובה ביותר במצבים שאינם מוגדרים מראש.
"אך שוב, המצוינות בשיקול דעת כוללת יכולת חשיבה והסקה."
אריסטו מדגיש ש"מצוינות בשיקול דעת" מחייבת באופן מהותי חשיבה רציונלית. במילים אחרות, תהליך השיקול הנכון (קבלת החלטות מושכלות ומודעות) אינו אקראי או אינסטינקטיבי. הוא נשען על היכולת לחשוב באופן לוגי על מצבים, לשקול אפשרויות ולנתח תוצאות. תהליך חשיבה זה שונה מניחוש פשוט, אינסטינקט מהיר או דעה עיוורת—השיקול דורש גישה מודעת ושיטתית כדי להגיע להחלטה הנכונה או היעילה ביותר.
"האפשרות הנותרת, אם כך, היא שזו תקינות המחשבה; שכן בשלב זה עדיין אין מדובר בקביעה, מכיוון שאפילו דעה אינה שלב חקירה, אלא מצב שהגיע כבר לקביעה. לעומת זאת, האדם שמתלבט, בין אם הוא עושה זאת היטב או לא, נמצא בתהליך של חיפוש ומחשבה מחושבת."
אריסטו חוקר מה פירושו להרהר היטב – או להיות בעל מצוינות בהרהור. לאחר שהוא פוסל אפשרויות אחרות (ידע מדעי, מיומנות בניחוש, אינטואיציה מהירה או אפילו דעה), הוא מסיק שזה חייב לכלול "נכונות של חשיבה." כלומר, כאשר מישהו מהרהר, הוא עדיין נמצא בתהליך של חקירה וגילוי. הוא עוד לא הגיע למסקנה מוצקה או קיבל החלטה (בניגוד לגיבוש דעה, שהיא קביעה settled). במקום זאת, הרהור הוא תהליך מתמשך של חשיבה – חשיבה זהירה וחישובית – כדי למצוא את דרך הפעולה הטובה ביותר.
בעצם, אריסטו מדגיש שהרהור עוסק בתהליך החשיבה עצמו ולא רק בתוצאה הסופית. מדובר על חשיבה נכונה כדי לקבוע מה צריך לעשות, ולא על יומרה מיידית לוודאות או לקיבוע עמדה נוקשה.