ספר 6 / פרק 10
פסקה 1 - הבנה ותבונה מעשית
הסבר - חלק אחר חלק
"הבנה, וגם איכותו של ההבנה, שהופכת את האדם לאדם בעל הבנה או בעל הבנה טובה, אינן זהות לגמרי לדעת (דעה) או לידע מדעי (שכן, אם כך, כל בני האדם היו בעלי הבנה). כמו כן, הבנה אינה אחת מהמדעים המיוחדים, כמו רפואה - המדע של הדברים הקשורים לבריאות, או גיאומטריה - המדע של גדלים מרחביים."
כאן אריסטו מבהיר את המשמעות של "הבנה" (סונסיס ביוונית) ואת מה שנקרא "טוב ההבנה". הוא מתחיל בכך שהוא מציין כי תכונות אלו—מה שמאפיין אדם כבעל "הבנה" או "הבנה טובה"—אינן זהות לדעה או לידע מדעי. אם הן היו זהות, אז כל מי שיש לו דעות או ידע מדעי היה נחשב מיד לאדם עם הבנה, וזה בבירור לא נכון. אריסטו מדגיש שההבנה אינה קשורה למדעים מסוימים כמו רפואה (שעוסקת בבריאות) או גיאומטריה (שעוסקת במתמטיקה מרחבית). בעצם, הוא מצמצם את מושג ההבנה למשהו שונה ממומחיות מדעית פשוטה או מדעות אישיות. היא פועלת ברמה אחרת.
"הבנה אינה עוסקת בדברים שהם תמיד קיימים ואינם משתנים, וגם לא בכל אחד מהדברים שנוצרים, אלא בדברים שעשויים להיות נושאים לשאלות ולחשיבה."
חלק זה מדגיש כי "הבנה" עוסקת בדברים שהם גמישים, נתונים לדיון ופתוחים לפרשנות. היא אינה מתמקדת באמת מוחלטת או בעובדות שאינן משתנות (כמו אלו הנחקרות במתמטיקה או במדעי הטבע), וגם לא בכל דבר שקיים או מתרחש. במקום זאת, ההבנה מתמקדת במצבים או בנושאים שמזמינים חשיבה, ניתוח וקבלת החלטות—דברים שעליהם אנו עשויים לשקול ולדון במצבים מעשיים. מדובר בהבנה של עניינים שבהם שיפוט ופרשנות הם חיוניים.
"לכן, מדובר על אותם עניינים כמו תבונה מעשית; אך ההבנה והתבונה המעשית אינן זהות. התבונה המעשית נותנת הוראות, שכן מטרתה היא לקבוע מה יש לעשות או לא לעשות; ואילו ההבנה רק שופטת."
אריסטו מסביר את ההבדל בין "הבנה" (synesis) לבין "חכמה מעשית" (phronesis), למרות ששני המונחים עוסקים באותם נושאים – עניינים הפתוחים להחלטה ולפעולה אנושית. ההבחנה המרכזית נעוצה בתפקידיהם:
- חכמה מעשית היא מכוונת-פעולה; היא מנחה מה יש לעשות או להימנע מלעשות. יש לה את הכוח "לפקוד", כלומר, היא לא רק מנתחת או מהרהרת – אלא בפועל קובעת את מסלול הפעולה.
- הבנה, מנגד, עוסקת יותר בשיפוט. היא מעריכה ומבינה מצבים, אך לא מגיעה לרמה של מתן הוראות לפעולה הבאה. היא יותר כלי לפרשנות ולהערכת מצבים, ולא להחלטה או פעולה.
למעשה, חכמה מעשית מחליטה; הבנה מעריכה.
"(הבנה זהה לטוב שבהבנה, ואנשים בעלי הבנה זהים לאנשים בעלי הבנה טובה.) כעת, ההבנה אינה זהה להחזקה או לרכישת חוכמה מעשית; אך כמו שלמידה נקראת הבנה כשהיא מתייחסת לשימוש ביכולת הידע, כך גם 'הבנה' מתייחסת לשימוש ביכולת הדעה לצורך שיפוט מה מישהו אחר אומר בנוגע לעניינים הקשורים לחוכמה מעשית – ולשפוט באופן נכון; משום ש'נכון' ו'טוב' הם למעשה אותו הדבר."
אריסטו מבדיל בין "הבנה" לבין "חכמה מעשית" תוך שהוא מסביר את הקשר ביניהן. הוא מדגיש כי ההבנה אינה זהה להחזקה או לרכישת חכמה מעשית. במקום זאת, היא נוגעת לאופן שבו אדם מעריך או שופט דיונים או טיעונים בנושאים הקשורים לחכמה המעשית. בהקשר זה, "הבנה" מתייחסת ליכולת של האדם להשתמש בכושר הדעה שלו כדי להעריך את הערך או האמת של מה שמישהו אחר אומר בנוגע לדברים הדורשים קבלת החלטות מעשית.
חשוב לציין שאריסטו מבהיר כי הבנה כוללת שיפוט טוב ונכון. במילים אחרות, ההבנה אינה מסתכמת רק בהסכמה עם טיעון או בהכרתו; היא כוללת הערכה ביקורתית שלו באופן מושכל, מדויק ונכון. למעשה, "הבנה" היא סוג של חדות אינטלקטואלית—ממוקדת בפרשנות והערכת החשיבה באופן שמתיישב עם שיפוט נכון.
הביטוי "הבנה זהה לטוב שבהבנה" מדגיש כי הבנה אמיתית אינה אקראית או סובייקטיבית; היא דורשת איכות או מצוינות מסוימת בעת מימוש השיפוט בנושאים הכרוכים בהחלטה ובשיקול דעת.
"ומכאן נובע השימוש במונח "הבנה", שבזכותו אנשים נקראים "בעלי הבנה טובה", כלומר מתוך ייחוס המילה לתפיסה של אמת מדעית; שהרי לעיתים קרובות אנו מכנים תפיסה כזו "הבנה"."
חלק זה מסביר מדוע אנחנו לעיתים משתמשים במונח "הבנה" כדי לתאר את יכולתו של אדם לתפוס דברים בצורה הגיונית, במיוחד בכל הנוגע להבנת האמת, כולל אמיתות מדעיות. אריסטו מציין שאנו מתייחסים לאנשים כבעלי "הבנה טובה" כשהם מראים יכולת לשפוט או להבין אמיתות כאלה בצורה מושכלת ומדויקת. בעצם, "הבנה" בהקשר הזה אינה רק רכישת ידע, אלא היכולת לפרש ולשקול דברים בצורה מתחשבת ונכונה. דרך חשיבה זו מקשרת את ההבנה לתובנה או בהירות אינטלקטואלית מסוימת.