אתיקה

אריסטו מציין כאן שהמידות מתחלקות לקטגוריות שונות בהתאם לאופיין. באופן ספציפי, יש מידות שכליות ומידות מוסריות. המידות השכליות עוסקות בשכל וביכולת ההיגיון, כמו חוכמה פילוסופית (היכולת להבין אמיתות עמוקות על העולם), הבנה (תפיסה או הבהרת דברים) ותבונה מעשית (היכולת לקבל החלטות נבונות בנוגע לחיי היום-יום). מידות אלה קשורות לידע ולחשיבה בהירה.

לעומת זאת, מידות מוסריות קשורות יותר לאופי ולהתנהגות, כמו נדיבות ומתינות (שליטה עצמית או איפוק). הן עוסקות באינטראקציות שלנו עם אחרים ובניהול הרצונות או הרגשות שלנו.

במילים פשוטות יותר, מידות שכליות נוגעות ליכולת לחשוב נכון, ואילו מידות מוסריות עוסקות בפעולה וברגש הנכונים. שני הסוגים חיוניים כדי לחיות חיים טובים ומלאים, אך הם מטפלים בהיבטים שונים של מה המשמעות להיות אדם ערכי.

אריסטו מבצע כאן הבחנה חשובה בין סוגי התכונות שאותן אנו מעריצים באנשים. כאשר אנו מתארים את אופיו של אדם, אנו משתמשים לעיתים קרובות במונחים כמו "מאופק" או "מתון", שמצביעים על התנהגותו, שליטתו הרגשית או נטייתו המוסרית. תכונות אלו הן מעלות האופי, והן משקפות את יכולתו של האדם לפעול נכון ובמתינות.

עם זאת, אריסטו מציין שאנו גם משבחים אנשים חכמים – כלומר, כאלה המחזיקים בחכמה מעשית – בזכות מצב נפשם. הדבר מצביע על כך שהחוכמה אינה מסתכמת רק בחדות אינטלקטואלית או בידע; מדובר במצב נפשי ראוי להערכה שמכוון לפעולה נכונה. חכמה מעשית היא סוג של מעלה, שמערבת לא רק הבנה של מהו הטוב, אלא גם ידיעה כיצד להשיג אותו בחיים ובהחלטות.

בעצם, אריסטו מקשר בין מעלות אינטלקטואליות כמו חוכמה לבין מעלות מוסריות, ומציע ששני אלה הם מצבי הצטיינות (או מעלות) הראויים להערצה, אך הם פועלים בחלקים שונים של האדם – האופי לעומת האינטלקט.