אתיקה

אריסטו מדגיש כאן שחוכמה מעשית (פרונזיס) קשורה לעיתים קרובות במיוחד לסוג החוכמה שמתמקד באדם עצמו – היכולת לנווט את החיים האישיים ולקבל החלטות נבונות עבור עצמו. סוג חוכמה זה, שבו אדם מנהל באופן מחושב ומתוכנן את ההתנהגות והטוב האישי שלו, הוא מה שאריסטו מכנה "חוכמה מעשית" במובן הכללי. היא מתמקדת בהבנה של מה שטוב ומועיל עבור האדם עצמו וביישום הידע הזה בפעולות והבחירות היומיומיות.

אריסטו מחלק את מושג החכמה המעשית (phronesis) לקטגוריות שונות בהתאם להקשרים שבהם היא מיושמת. הוא מזהה שלושה תחומים עיקריים של חכמה מעשית:

1. ניהול ביתי (Oikonomia): זוהי החכמה או הידע המעשי הנדרשים לניהול ענייני הבית או המשפחה. היא כוללת קבלת החלטות שמבטיחות את ההישרדות, הרווחה וההרמוניה של הבית.

2. חקיקה: סוג זה של חכמה עוסק ביצירת חוקים והנחיות לטובת הקהילה או החברה. המוקד הוא על יצירת מערכות ומסגרות טובות לחיים משותפים.

3. פוליטיקה (Politikê): מתייחסת לניהול הרחב יותר של העיר או המדינה. אריסטו מחלק את החכמה הפוליטית לשני תפקידים ספציפיים:
- התייעצות: עוסקת בדיונים וקבלת החלטות על הפעולות שיש לבצע למען הטוב המשותף. בעצם, זו היכולת לשקול אפשרויות ולתכנן.
- שיפוט: כרוכה ביישום צדק וביכולת להעריך ולפתור מחלוקות על פי מה שהוא הוגן וצודק.

כל אחת מצורות החכמה המעשית הללו משרתת מטרה שונה, אך כולן תורמות לשיפור ולתפקוד הראוי של יחידים, בתי אב וחברות.

אריסטו מדגיש כאן שההבנה של מהו "טוב" עבור האדם עצמו—כלומר, היכולת לקבל החלטות נבונות עבור חייו האישיים—היא סוג ייחודי של ידע, שונה מצורות אחרות של חוכמה, כמו ניהול בית, יצירת חוקים, או עיסוק בעניינים פוליטיים. הבנה ממוקדת בעצמי זו שונה, מכיוון שהיא מתמקדת בפרט וברווחתו האישית, במקום בעניינים חברתיים או חיצוניים רחבים יותר.

אריסטו מבדיל כאן בין תפיסות של חכמה בהקשרים שונים. הוא מציין שאדם שמתמקד בהבנה ובניהול נכון של חייו האישיים—בקבלת החלטות טובות ובדאגה לרווחתו האישית—נתפס לעיתים קרובות כחכם מבחינה מעשית. במובן זה, חוכמתו מכוונת לענייניו האישיים, ואנשים נוטים לכבד או להעריך זאת כדבר מעורר הערכה.

לעומת זאת, פוליטיקאים—שעוסקים בעניינים רחבים וחיצוניים יותר, כמו ניהול ציבורי או השפעה על עניינים ציבוריים—נתפסים לעיתים ככאלה שמתערבים בדברים שאינם נוגעים להם באופן ישיר. עבור חלק מהאנשים, זה עשוי להיראות כחטטנות או מעורבות יתר בעניינים שמחוץ לתחום האישי שלהם. לפיכך, פוליטיקאים עלולים להיקרא "מתערבים". הניגוד הזה מדגיש כיצד חוכמה המיושמת על עצמו נתפסת לעיתים אחרת מחוכמה המכוונת לקהילה הרחבה יותר.

בקטע זה אריסטו חוקר את הצורות השונות של "חכמה מעשית" (פרונסיס). הוא מסביר שחכמה מעשית כוללת לדעת כיצד לפעול באופן שישיג תוצאות טובות, אך היא מתקיימת בצורות שונות בהתאם להקשר.

כאן הוא מבחין בין יישומים שונים של חכמה מעשית:

1. חכמה מעשית אישית – חכמה הנוגעת לחייו ולקבלת החלטות של האדם עצמו, שמתמקדת בהבנה מהו טוב או מועיל עבורו. אדם בעל מיומנות כזו נחשב לעיתים קרובות כחכם וכקשוב לטובתו האישית.

2. ניהול משק בית – יישום של חכמה מעשית בניהול משק הבית והבטחת טובת משפחתו של האדם.

3. חקיקה – חכמה מעשית המיושמת ביצירת חוקים המנהיגים את הקהילה הרחבה.

4. פוליטיקה – חכמה המיושמת בהובלה ובקבלת החלטות עבור עיר או חברה. בתוך זה, אריסטו מזהה שני תתי-קטגוריות:
- חכמה שיקולית (דליברטיבית) – עוסקת בקבלת החלטות ובמדיניות על הפעולות שיש לנקוט.
- חכמה שיפוטית – עוסקת בפתרון סכסוכים ובפרשנות צדק במצבים ספציפיים.

לאחר מכן, אריסטו מציין הבדל חשוב בין הסוג האישי לסוג הפוליטי של חכמה מעשית. אדם שמיומן בניהול ענייניו האישיים נתפס לעיתים קרובות כאדם חכם ועצמאי. לעומת זאת, פוליטיקאים, שמתמקדים בטובת הכלל, עשויים לעיתים להידחות או להתקבל בחשדנות, כאילו הם מתעסקים בעניינים שאינם שייכים להם. כאן אריסטו מביא ציטוט מהמחזאי אוריפידס כדי לתמוך בגישה התרבותית הזו, אם כי הציטוט עצמו מופיע בטקסט הבא. כנראה שאוריפידס העביר ביקורת על פוליטיקאים או דמויות ציבוריות בכך שהוא תיאר אותם כ"מתערבים" שעוסקים בחיי אחרים.