אתיקה

כאן, אריסטו מדגיש כי חוכמה מעשית (פרונסיס) עוסקת בעיקר בפעולה—בשימוש בידע לצורך קבלת החלטות שמובילות לתוצאות טובות במצבים ממשיים בחיים. ה"שתי צורות" שהוא מתייחס אליהן קשורות לידיעה של עקרונות כלליים (אוניברסלים) ולתובנה של פרטים מסוימים (פרטיקולרים). למרות שהשניים חשובים, הוא רומז כי הבנת הפרטים של מצב (ה"מאוחר" שהוא מתאר) עשויה להיות אפילו חיונית יותר כשמדובר בפעולה מעשית. למה? מפני שפעולה מתרחשת בהקשרים ספציפיים, ובלי הבנה של הפרטים, לא ניתן ליישם ביעילות ידע כללי. לדוגמה, לדעת שפעילות גופנית טובה לבריאות באופן כללי לא עוזר הרבה אם אינך יודע אילו תרגילים מתאימים למצבו הספציפי של אדם מסוים.

חלק זה מדגיש את הרעיון כי הן בחוכמה המעשית (הממוקדת בפעולה ובקבלת החלטות במצבי החיים המציאותיים) והן בחוכמה הפילוסופית (הממוקדת באמת העליונה והבנת התאוריה), יש צורך בסוג של חוכמה כללית או "שולטת". אריסטו מציין שחוכמה, בין אם מעשית או פילוסופית, אינה יכולה להתקיים בצורה מפורדת או חסרת מיקוד. חייב להיות עיקרון מנחה או סדר עליון של חוכמה אשר מארגן ומכוון את צורות הידע האלה לעבר מטרות משמעותיות והטוב העליון עבור בני האדם. בעצם, זה מדגיש את החשיבות של קיום תחושת מטרה ברורה או תובנה כללית שמנחה את הפעולה והמחשבה.